לא רק אונס
גם ההתפתוּת עינוי היא.
אני חיה על עורְךָ עם כל השחין:
ככה תגרד אותי כמו פצע
בהיסח הדעת,
תמֵהַ בכל פעם מחדש
שאינני מגלידה.
רק כשנולדה בתי האחרונה, אחרי ככלות הכל,
העזתי לה לקרוא בשם אמי,
קרן פרה-לאה עם הפוך אותו נשאתי מן הבית.
הנְבָלָה בישראל שנעשתה בי פעם
יצאה ממני כאחת הנְבָלוֹת.
היתממתי ויָשַׁרתי, בלי הצלקות.

מה ראה הכתוב למנות את דינה בין הבנים שנולדו ליעקב, בניגוד להיסטוריוגרפיה המקראית הרווחת המתעלמת בדרך כלל מלידתן של בנות? ברור אם כן שהיא נזכרת רק כי יהיה לה תפקיד חשוב בהמשך הדרך: כשם שמעשה בלהה פוסל את ראובן מן המנהיגות, מעשה דינה פוסל את שמעון ולוי, ומעשה תמר פוסל את יהודה – ובכך מוסבר כיצד זה דווקא יוסף הצעיר מהם, בכור רחל, הוא המנהיג המגשר בין שלושת האבות לבין משה. וסצנת המפתח היא – הצלחתו של יוסף, בניגוד לארבעת בני לאה, לא להסתבך עם אישה, הלא היא אשת פוטיפר.

דינה מתפתה, נאנסת, מתענה, נמסרת מאביה לשכם להיות לו לאישה, משמשת קלף מיקוח בידי אביה כדי לספח אליו את כל שכם, הופכת לעילה לטבח כל שכם כדי להציל את כבוד הגברים במשפחה, ונעלמת מן הסיפור. דינה היא דוגמה לעיקרון הפטריארכלי "מקומה של אישה במחזור חייו של הגבר", בניסוחה של קרול גיליגן: אין לה מחזור חיים הראוי להנצחה לדורות, במקרה הטוב יש לה רק מקום במחזור חייו המפורט של גבר כלשהו.

אלא שמקורות מאוחרים יותר גואלים אותה, מעניקים לה חיים, משפחה, ילדים, עתיד מנחם. בחרתי להאיר כאן אחד מקווי הסיפורים הללו:

איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא. כתיב הכא (איוב ב, י) "כדבר אחת הנבלות תדברי", וכתיב התם (בראשית לד, ז) "כי נבלה עשה בישראל".

לגרסה כתובה זו של הסיפור קדמו גרסאות כתובות בספרים החיצוניים "דברי איוב" (או "צוואת איוב") ו"קדמוניות המקרא". אין בדעתי להיכנס לשאלה האם אשת איוב המוזכרת בתחילת סיפורו היא אותה האישה אשר ילדה לו עשרה ילדים, שבעה בנים ושלוש בנות, באחרית ימיו; די לי בניסוח של חז"ל אודות האישה האחת שהיתה לו והיא דינה. היא זו המדברת בתחילת הספר "כאחת הנבלות", והיא זו הזוכה בסוף הספר לבת הזקונים קרן הפוך. בשיר, קראתי לבת הזו קרן-לאה, על שום הפיענוח האכדי של השם לאה – פרה (במקביל לרחל – כבשה). גם אני בת זקונים, שנולדה עם הברית החדשה שאחרי המבול, אחרי השואה.

לפני שנים חיברתי תפילת גשם עבור קבוצת תפילת הנשים שלנו בירוחם. בבית האחרון שתלתי את הניסוח, "זכור שבטים אחי-דינה" – אם התורה אינה מזכה את דינה בשבט משלה, לפחות מוטל עלינו לתת לה יד ושם בתפילותינו. ביקשתי (אך לא הצלחתי לשכנע את חברותיי…) גם להוסיף לברכות שנים עשר השבטים של פרשת "וזאת הברכה", שאנו קוראות מדי שנה בשמחת תורה (שהוא בארץ ישראל גם שמיני עצרת של תפילת הגשם), וריאציה על פסוקי נביאים (ירמיה ל"א / 14-16, 19, וזכריה ח / 4-5) בניגון ההפטרה:

וּלְדִינָה אָמַר: הֲבַת יַקִּירָה לִי דִינָה, אִם יַלְדַּת שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בָּהּ זָכֹר אֶזְכְּרֶנָּהּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לָהּ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנָּהּ, נְאֻם ה'. קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, דִינָה מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנוֹת לִגְבוּלָן. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָלָםִ, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים; וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַֹחֲקִים בִּרְחֹבוֹתֶיהָ.

דינה יקרה, "אחותנו את, היי לאלפי רבבה" (בראשית כ"ד, ס').