יֵשׁ יָד שְׁמְּקִימָה אוֹתִי בַּבֹּקֶר מִן הַהֲרִיסוֹת
יֵשׁ יָד שֶמּוֹלִיכָה אוֹתִי עַל הַפַּסִּים
יֵש יָד שֶׁמְּפַנָּה אֶת הֶעָפָר מִגַּלְגַּלֵּי עֵינַי

מִזְּמַן לֹא תָּלְתָה בִּי פְּרָחִים וּבַלּוֹנִים
וְלֹֹא נָהֲגָה אוֹתִי לִירוּשָׁלַיִם דֶּרֶךְ עֲרָפֶל
מִזְּמַן חָדְלָה לְחַטֵּט בַּעֲֲתִיקוֹת.

אֲבָל הִיא מְקִימָה אוֹתִי בַּבֹּקֶר מִן הַהֲרִיסוֹת
וַאֲנִי נוֹשֶׁקֶת אוֹתָהּ לְשָׁלוֹם
לִפְנֵי שֶׁנּוֹסְעִים, אֲהוֹי, נוֹסְעִים.