זְקֵנוֹת קִבְּלוּ חָכְמַת נָשִׁים
וּמְסָרוּהָ וּמְסָרוּהָ תֶּפֶר
שַׁרְשֶׁרֶת כָּתוּב בְּעַנְנֵי נוֹצָה.
וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי כְּרִיעָה,
אֵיךְ לֵילֵד אֵיךְ לְהֵינִיק.
הַגּוּף לֹא יָדַע
שְׂפַת פּוֹרִיּוּתוֹ
הַפְרָשׁוֹת שֶׁאֵינָן מֻקְצֶה
מֵחֲמַת מִאוּס
(פִּטְפּוּטִי יָרֵחַ וּבֵיצִיּוֹת)
מִינֵי גְּלוּלוֹת וְהֶתְקֵנִים
שֶׁהֻגְּשׁוּ לִי בִּגְבִיעֵי נְיָר וְתַחְבּוֹשׁוֹת
סְטֵרִילִיּוֹת
סָתְמוּ גּוֹלַל
גּוּפִי
עָלַי.
>>״הכתיבה הפכה בשבילי ל׳קרש הצלה׳״ – ראיון עם המשוררת אריאלה נידם-פרץ, במדור גלוית עיניים במגזין גלויה
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
