הוֹלֶכֶת אֵלַיִךְ
דֶּרֶךְ
פַּרְגּוֹדִים שֶׁל שִׁכְחָה
עַל אוֹתוֹ שְׁבִיל
חָצַץ
בּוֹ פָּסַעְתְּ אֵלַי.
אַחֲרֵי הָעִקּוּל אָחוּשׁ
אֶת פְּעִימַת עֵינַיִךְ
הַחוּמוֹת,
כְּשֶׁנִּתְקָרֵב
דְּבַשׁ שַׁעֲרֵךְ
יְשַׂחֵק עִם הָרוּחַ.
מַבָּטֵךְ נָח
עַל תֵּבַת אוֹתִיּוֹת
נְתִיבֵי חָכְמָה וּפְלִיאָה,
כָּעֵת אַתְּ מְלַמֶּדֶת אוֹתִי
מִלִּים
שֶׁהִקְפַּדְתִּי לִשְׁכֹּחַ