את מרגישה כמו המזכירה שלו, אתה מרגיש שבלעדיך בת הזוג שלך לא היתה מצליחה לנהל לעצמה את החיים. מה אתם יכולים לעשות כדי להחזיר לבני הזוג שלכם את השליטה על המשימות שלהם ולמה אתם צריכים לעשות את זה?

אחד הקשיים הנפוצים איתם מתמודדים בני אדם הוא ניהול משימות. ניהול משימות של אדם הוא משימה קשה דיה כאשר מדובר במשימות שלנו, ולעתים קרובות, בתוך זוגיות, צד אחד לוקח על עצמו ניהול של חלק ניכר מהמשימות של הצד השני. ניהול יכול להתבטא רק בלהזכיר למנוהל כל הזמן מה הוא צריך לעשות ("לאסוף את הילדים בארבע ולקחת אותם לחוג, אחרי החוג לקחת אלינו גם את דניאל, יאספו את דניאל בשבע") או ממש מיקרומנג'מנט – לא רק לנהל את המשימות של בן הזוג אלא גם להגיד לו איך בדיוק לבצע כל שלב ופעולה. בסוף התחושה דומה: הצד המנהל חש שמה שאני לא אגיד – פשוט לא יקרה והצד המנוהל מרגיש שלא סומכים עליו בשום דבר.

הסדר כזה יכול להביא לתסכול גדול בקרב שני בני הזוג: הצד המנהל עשוי להרגיש שיש עליו יותר מדי משימות ולחוש טינה כלפי בן הזוג וכלפי זריקת האחריות שלו. הצד המנוהל יכול להרגיש נזוף כמו ילד, חוסר אמון בתפקודו כאדם מבוגר ולא כמו בן זוג שווה ערך בבית.

הנטייה של צד אחד לנהל את החיים של הצד השני לא תמיד אומרת שהצד השני הוא נטול יכולות ולא יכול לדאוג לעצמו. נכון – יכולה להיות שגם יש לצד המנוהל קושי אובייקטיבי כלשהו (כמו הפרעת קשב, חוסר מיומנות בניהול משימות, תחושה שהדברים האלו לא מספיק חשובים ולכן אין סיבה לבצע אותם) אבל גם אם כל זה נכון – הרבה מזה יכול לנבוע משתלטנות של הצד המנהל. שתלטנות היא לאו דווקא דבר שלילי, יש הרבה מצבים ומקומות בהם ניהול של מצבים הוא בדיוק מה שצריך. אבל בזוגיות היא בעייתית ומייצרת חוסר איזון. מצד שני, ברגע שהאחריות על הבעיה, לפחות חלק ממנה, עוברת אליכם – גם היכולת לפתור אותה היא שלכם ונתונה לשליטתכם, והרי כל שתלטן מתנחם בשליטה בסיטואציה.

להעביר את האחריות

כשאני התחתנתי הייתי גם בטוחה שבן זוגי שיחייה לא יודע לעשות כלום לבד. כמה שנים מאוחר יותר גיליתי שלא רק שהוא יודע לדאוג לענייניו בעצמו אלא גם שאני לא צריכה להזכיר לו הכל ולא להתערב לו בהכל, ושהרבה פעמים הוא מבצע אותן הרבה יותר טוב ממני. אז איך מוותרים על תחושת השליטה הזאת?

 בעבר אני הייתי זו שאחראית על ההשכמות בבית, היה לי מאוד קשה עם זה שאני כל הזמן צריכה להעיר אותו. אז החלטתי שהגיע הזמן שהוא יתעורר בעצמו. התחלתי בהצהרה שלי שאמרתי שאני לא הולכת להעיר אותו יותר בבוקר. הוא היה סקפטי. אז נכון, בשנתיים הראשונות הוא באמת לא התעורר בזמן ועדיין המשכתי להעיר אותו 5 דקות לפני השעון המעורר שלו. אבל אחרי 6 פעמים שאמרתי לו (ובעיקר לעצמי) שאני לא הולכת להעיר אותו בסוף הגיע היום שהצלחתי להתאפק ולחכות לראות אם הוא קם בלעדי. והפלא ופלא – הוא קם! ומאז הוא קם עם השעון המעורר שלו כל יום בעצמו, לוחץ על סנוז כמה פעמים, אני חורקת שיניים וכוססת ציפורניים בציפייה, אבל בסוף תמיד הוא קם.

 ברגע שהצלחתי להוריד ממני משימה אחת והבנתי שהוא לא באמת חייב שאני אדאג שהוא יקום וינשום – פתאום נפתחו בפני עוד מלא אפשרויות לדברים שהוא יכול לעשות. התחלתי לנסות לשחרר בעוד דברים וגיליתי שהוא אדם מתפקד בצורה מלאה ויכול לנשום גם בלעדי. העברתי אליו המון נושאים בירוקרטיים, קניות בסופרפארם, טיפול בכל מיני ענייני ילדים ואני שמחה לדווח שהזוגיות שלנו השתפרה פלאים ושהתפנה לי הרבה מאוד זמן. והנה, החודש הוא שלח בקשה לביטול דו"ח חניה בלי לעניין אותי בנושא אפילו, יום אחרי שקיבל את הדו"ח. ניסים יכולים לקרות אם רק תתנו להם.

 איך הצלחתי לשחרר בסוף?

אז איך עשיתי את זה? איך הצלחתי לשחרר בסוף? שישה שלבים, או שש נקודות, שעזרו לי לשחרר בסוף:

1. אם לא תשחררו – תעשו הכל לבד

אם לא תשחררו, תמצאו את עצמכם עושים הכל לבד. זה מתסכל ממש ולא נעים וממש ממש לא יעיל. למדתי את זה כשנולד הבכור שלי. הבנתי שאם אני לא אתן לאנשים אחרים לעשות דברים אני אשלם על זה ואעשה הכל לבד. אז נכון שאמא שלי לא שוטפת כלים הכי טוב, ועדיין 5 צלחות נקיות הן אולי פחות מ-10 צלחות נקיות אבל זה הרבה יותר טוב מאפס צלחות נקיות. רוצים לשטוף את כל הכלים לבד? לא? אז שחררו.

2. אנשים מתפקדים וחיוניים

 נשמו לבטן והרגעו. הזכירו לעצמכם שלפני שהכרתם, בני הזוג שלכם היו אנשים מתפקדים וחיוניים. מאחר שהתאהבתם בהם, כנראה שהם היו מוצלחים בעיניכם בצורה מסויימת. אין שום סיבה בעולם שהם לא יוכלו להיות כאלה אם תשחררו קצת.

3. עוד דרכים לעשות דברים

חשוב להבין – זה שאתם רוצים שמשהו יקרה בצורה מסויימת וספציפית – לא אומר שזו הדרך היחידה לעשות אותו. אף אחד לא יעשה דברים בדרך שלי טוב כמוני. זה עובד גם הפוך: אנשים עושים דברים הכי טוב בדרך שלהם. אבל יש לזה עוד יתרון: כשהתחלתי לשחרר, גיליתי שיש עוד המון דרכים לעשות דברים, לפעמים הן אפילו טובות יותר משלי, ואם לא אשחרר ואתן לו לעשות אותם – לעולם לא אלמד שיש טישו יותר זול ויותר נעים.

4. לתאם ביחד איך לגרום לזה לקרות

דברו על זה. תסבירו לבני הזוג שאתם רוצים להפסיק לנדנד להם (בכל זאת, הם לא משלמים לכם) ותסבירו להם למה (למרות שהם בטח יודעים כבר ושמחים לשמוע שאתם מתכננים להפסיק). תוודאו שניכם שאתם מודעים לאספקטים בחייכם שעומדים להשתנות: אם זה אומר שהוא צריך לשים שעון מעורר או שהיא צריכה להוריד אפליקציה של יומן, או ששניכם צריכים רשימת משימות משותפת. הגיעו שניכם סבלנים – סביר להניח שהצד המנהל עוד יחזור לנהל משימות והצד המנוהל עוד ישכח שלא מנדנדים לו יותר (הרי שני הצדדים התרגלו לדינמיקת הניהול). לשניכם יקחו כמה ניסיונות כדי לזכור שלא מתערבים יותר. לוקח זמן להתרגל למצב החדש.

5. מאיפה להתחיל לשחרר

 אחרי שהפנמתם את כל השלבים האלו, ואני מזהירה – זה עלול לקחת זמן מה – התחילו לשחרר. אם ממש קשה לכם, אתם יכולים להתחיל בדברים שקשורים רק לצד המנוהל וכמעט ולא משפיעים עליכם. ככל שתראו שאתם יכולה לסמוך עליהם יותר, ככה יהיה לכם קל יותר לשחרר בעוד נושאים.

6. פיתוח אישי

בתור נודניקית מקצועית, אני מוציאה את אנרגיות הנדנוד שלי על אנשים שמבקשים אותו. מהרגע שהתחלתי לנדנד למקורצצים – אין לי באמת זמן ואנרגיה לנדנד גם לבני ביתי ואני מצפה מהם לתפקד. הם כמובן עושים זאת בהצלחה יתרה. יכול להיות שניהול הבית הפך לתחביב, לנקודת עוגן או לכלי להגדרה עצמית. לא בטוח שזה בריא לך. אם זה המצב, שווה למצוא משהו למלא בו את הזמן ואת האנרגיה. יכול גם להיות שהניהול ממלא צורך נפשי, למשל לפקח על נושא שחשוב לך או מפחיד אותך, ורק באמצעות פיקוח תדיר את יכולה להרגיע חרדה. במקרה שכזה, הניהול יכול להיות סימפטום לבעיה עמוקה יותר ולעתים טיפול עשוי לסייע.