הַשָּׁנָה מֵתָה הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי
בָּעוֹלָם הַזֶּה
לֹא יָשַׁבְתִּי "שִׁבְעָה",
הָלַכְתִּי לַלְּוָיָה, לַנִּחוּם, לַ"שְּׁלוֹשִׁים",
רַק אֶת עַצְמִי לֹא נִחַמְתִּי.
וּכְבָר אֵין בִּשְׁבִיל מִי
לְמַהֵר לְהִכָּנֵס לָאוֹטוֹ
וְלִנְסֹעַ עַד תֵּל־אָבִיב
וּכְבָר אֵין מִי שֶׁיְּחַכֶּה לִי
עִם עוּגָה
וְכוֹס קָפֶה
וּכְבָר אֵין עִם מִי לָצֵאת הַחוּצָה
לִרְחוֹבוֹת הָעִיר
הַחַיָּה.

הַשָּׁנָה מֵתָה הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי
וְאֵין מִי שֶׁתְּצַלְצֵל לִשְׁאֹל לִשְׁלוֹמִי,
לְעוֹדֵד, לְאַחֵל "מַזָּל־טוֹב"
לְיוֹם־הַהֻלֶּדֶת
וַאֲנִי לֹא שׁוֹכַחַת
אֶת פְּנֵי הָאָדָם
בְּצִיּוּרֶיהָ.