An English version appears immediately after the Hebrew text

---

ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ: ב וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אתה וישכב אתה ויענה: ג ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנער וידבר על לב הנער: ד ויאמר שכם אל חמור אביו לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה:

בראשית ל"ד, א'-ד'

---

הם קורעים אותי מבפנים. האם זה אי פעם יפסק? כשהייתי הרבה יותר צעירה מאשר אני היום, נאנסתי.

אני זוכרת איך הכאב פילח אותי ואיך אחרי כן לא יכולתי להפסיק לרעוד.

במשך חודשים הייתי בחרדות מתמידות שמא זה יקרה לי שוב. ואז הפסקתי לצאת לשדות שלא היו בטוחים יותר בעבורי. עד היום, עדין, אני בודקת שאין אף אחד בסביבה כשאני יוצאת לרעות את הצאן. 

לא תמיד הייתי פחדנית. פעם נחשבתי כנסיכה. דינה, הבת של לאה אשתו הראשונה של יעקב. היו לי שישה אחים שהעריצו אותי ולקחו אותי איתם לכל מקום וגילו לי את סודותיהם. היו לי הרבה חברים וחברות שבקרו אותי ואני בקרתי אותם. עתידי היה לפני.

בוקר אחד חציתי את ההרים לבלות כמה ימים עם הבנות בכפר השכן שלנו. היה לי זמן, בדרך קטפתי לי פרחי בר. 

שכם הסתובב לו בחוץ היה עסוק בציד. הוא ראה אותי שאני לבד, כבר ראיתי אותו בעבר. ידעתי מי הוא.  הוא  התקרב, בירך אותי לשלום. לא פחדתי. לפתע פתאום הוא הפיל אותי על הקרקע והחל להכות אותי. ללא רצוני ובכוח הוא שכב עימי.  צרחתי וצרחתי שמישהו יעזור לי, הצילו, תפסיק, אל תעשה את זה, עזוב אותי.

אך אף אחד לא שמע. 

אחר כך הוא גרר אותי לבית אביו נשבע לי שהוא אוהב אותי ורוצה להתחתן איתי.

מדוע הוא סימן אותי? לא אהבתי אותו. לא עשיתי דבר כדי להזמין אותו עלי. פשוט הייתי שם. והוא עוד חשב לעצמו שאני ארצה אותו אחרי מה שעשה לי?

אימי , לאה, באה לעיר שכם על מנת לשכנע אותי שאין לי ברירה אלא להתחתן עם שכם. היא ניסתה לנחם אותי  : "לא נורא זה לא סוף העולם. הוא אוהב אותך ורוצה להתחתן איתך. אבא שלו ראש העיר ויהיו לך חיי עושר ונוחות כאן. תלמדי לחיות איתו ולאהוב אותו עם הזמן."

היא לא הפסיקה לדבר ואני רק הרגשתי את הכאב בתוכי הולך ומתגבר וגם את האשמה הנוראית הזו המחלחלת פנימה בחוזקה. 

איך אמי יכולה להציע לי נישואין שכאלה? היא לא זוכרת את חיי הנישואין חסרי האהבה שלה עצמה?  

כל כך מתגעגעת לחיי הישנים. אבל תמימותי נגזלה ממני. אני הישנה כבר לא קיימת ולקח כמעט נצח להשלים עם האני החדשה. הייתי מישהי שצריכים לנקום בגללה, הפכתי לאישה לא רצויה, שונאת את הגוף שלי המזכיר לי כל הזמן את מה שקרה.

אבי יעקב בכלל האשים אותי במה שקרה. "למה יצאת לשדות לבדך?"  "את בטוחה שלא התחלת איתו באיזו דרך?" הוא פגע בי בכך שהאשים אותי. כשהאחים שלי דברו על נקמה הוא נשאר שקט.  מדוע אבא האשים אותי? הייתי  נטולת אשמה ותמימה כמו האדמה הבתולית הזו שהתיישבנו עליה.  הוא אף פעם לא הזהיר אותי מסכנות האורבות לבנות צעירות. איך הוא יכול לחשוב שאני אזמין מישהו לחדור בכוח אל גופי? 

אחרי שנאנסתי גופי כבר לא היה שיך לי יותר.

בדקו אותי לראות אם הייתה חדירה. להקל על הכאב, הנשים מרחו לי משחות. הן הסתכלו, בחנו, דברו. הן קוננו איתי והצטערו איתי ולמרות כל זה אף אחת לא הבינה אותי. 

אימי ושכם רק רצו לפתור את הבעיה בנישואין.  אבי היה באין אונות בתוך הזעם וההאשמות שלו.  אחי רצו נקמה.

כולם קרעו אותי לגזרים. פלשו לפרטיות שלי. לא היה לי לאן לברוח. ולא היה לי לאן ללכת. אף אחד לא לקח בחשבון את הצרכים שלי.  בעצם כל שרציתי הוא להיות לבד עם עצמי. 

לא נתנו לסיפור שלי לנוח. הוא רק הפך להיות כמו פצע פתוח שלא רוצה להגליד. 

אחי הגדולים שמעון ולוי באו אלי מלאים ברעיונות. הם הסבירו את התוכנית כך: " את תסכימי להתחתן עם שכם בתנאי שהוא וכל הגברים במשפחתו ימולו! המזימה הייתה להרוג את שכם ומשפחתו בזמן שהם חלשים ומתאוששים מהמילה. כך שהחתונה לא תתקיים לעולם! 

כמה אירוני חשבתי. איזה עונש הולם. לנטרל את הנשק שקרע אותי לגזרים. האם זה ימחה את זיכרון הכאב? האם זה יעשה אותי שלמה שוב? הייתי צעירה אז , גזר הדין שלי עבר. הכוח להלחם עזב אותי כבר מזמן עם הצעקה שלי: "אל תעשה את זה!"

התוכנית שלהם הצליחה. הם נקמו את כבודי.

בשבילם זה נגמר אך לא בשבילי.

נשארת ערה על משכבי בלילות לא מצליחה להירדם. האם זה היה הדבר הנכון לעשות? כל כך הרבה אנשים מתו, בשביל מה?

אני עדין חולמת על הילדה שהיתי לפני שנקרעתי מגופי. 

כולם עסוקים בעניניהם  כאילו איני נראית. לא מסתכלים לי בעיניים. אני לא קיימת בשבילם. כשאני יוצאת מפתח האוהל שלי לפתע כולם שותקים. הנושא משתנה, אני מביכה אותם. מפחדים לגעת בי, להתקרב.

אני מפחדת שמתכננים לי גורל איום אני מתכווצת , מקווה כי לא יבחינו בי.

דינה המסכנה: מה יהיה איתה?

המדרש תורגם לעברית על ידי אריאלה גרץ

A daughter in Israel is raped

They are tearing me apart. Will it never end?

When I was much younger than I am today, I was raped. I remember how the pain seared through me and how afterwards, I couldn’t stop shaking.

For months I was in a constant state of fear that it might happen to me again and that was when I stopped going out to the fields for they were no longer safe. I still carefully check to see that no one suspicious is lurking around when I go out to tend the animals.

I wasn’t always a coward. Once I was known as princess Dinah, daughter of Jacob’s first wife, Leah. I had six adoring brothers who took me with them wherever they went and who confided their secrets to me. I had many friends who visited me and I in turn visited with them.

I was daughter, sister and friend, with an assured place on the land and in society. In the course of time a suitable match would be made for me, I would marry, have children, be wife and mother.

One morning I crossed the mountain pass to spend a few days with the girls in the neighboring village. I had plenty of time to pick some wild flowers, which I did. Shechem was out hunting and saw me alone. I had seen him before. I knew who he was. He greeted me. I wasn’t afraid. Then suddenly he threw me down and abused me. Against my will, he forced me to lie with him. I screamed and screamed, “Help me!” “Save me!” “Stop!” “Don’t do it!” “Leave me alone!” But no one heard. Afterwards he dragged me to his father’s home, alleging that he loved me and wanted to marry me.

Why did he single me out? I didn’t like him. I didn’t lead him on. I was just there. And he thought I wanted him after what he did.

My mother Leah came to the town of Shechem to persuade me I had no choice but to marry him after he had carried me off. She tried to console me by saying, “It’s not the end of the world. He wants to marry you. His father is the chieftain of his clan. You’ll be comfortable here. You will learn to live with him and love him.”

She went on and on. I felt only the throbbing pain inside me and a feeling of shame. “Take what you can get. No one else will want you now! Be happy he still loves you,” she said.

How could my mother think of marriage? Didn’t she remember her own loveless marriage?

I yearned for my old way of life. But my innocence had been stolen. The old me no longer existed and it took an eternity to make peace with the new me. I had become a soiled object, someone to be pitied, to be quickly disposed of in marriage. I was someone who had to be revenged, who was ruined and undesirable, hating my body for its remembrance of what was.

My father Jacob was furious. He blamed me. He railed at me, “Why were you out in the fields by yourself?” He kept probing me, “Are you sure you didn’t lead him on?” He insulted me by insinuating that I was guilty. But when my brothers discussed revenge he remained conspicuously silent.

Why did Father blame me? I was as innocent as the virgin land we had settled. He had never warned me about the dangers awaiting young girls. How could he think I would invite anyone to forcibly enter my body!

After being raped my body no longer belonged to me. I was examined to see if I had really been penetrated. To ease the burning, the women smeared salve in my innermost recesses. They looked, they probed, they discussed. Although they wailed and commiserated with me, no one understood me.

My mother and Shechem wanted to solve everything with marriage. My father was impotent with his rage and accusations. My brothers wanted revenge. They all were tearing me apart. My privacy was invaded. I had no place to escape. There was no where else to go. No one took my needs into account. I needed to be alone.

They wouldn’t let it rest. It rankled and festered like an open wound that would not heal.

My two older brothers, Shimon and Levi, came to me full of plans. They explained their strategy. They were doing it for me. “The honor of the family is at stake,” they proclaimed.

“Who cares”? I asked. “Will killing bring about absolution? Will it restore my innocence? Will it free me to love? Will it free me of the fear of being hurt again?”

My brothers set their plans in motion. They ordered me, “Agree to marry Shechem so that peace will be made. The bridal price will be his circumcision.”

They plotted to kill Shechem’s whole family while they were recovering from the circumcision. His family would be too weak to fight back. The marriage would not take place after all. They sought my approval for this plan.

How ironic! I thought. What a fitting punishment! Mutilate the weapon which ripped me apart. Kill the only person I could marry! Would it make me whole again? Would it erase the memory of the pain? I was young then, I had no power, I let them do what they did. My sentence had been passed. My will to fight was gone. My last act of resistance had been in my cry “Don’t do it!”

Their plan succeeded. They avenged my honor. It was over for them, but not for me. I lie awake at night. Was it the right thing to do? So many lives lost! For what! And the child that later they tore from my body—what became of her? They said they destroyed her—left her to die. She could have united our two families. Then at least my sacrifice would have had some value. We would have had peace in this wretched land.

I still dream about her. They go about their business as if I am invisible. They talk around me; don’t look me in the eye. I no longer exist for them. When I walk out of my tent, there is a sudden silence. The topics are changed. I embarrass them. They are afraid to touch me, to draw near.

I register every slight, every nuance of speech. I fear that they are planning some dreadful fate for me. I cringe and hope they will not notice me.

“Poor Dinah, what will become of her?”