אֲנִי מְקוֹשֶׁשֶׁת אַחַר תְּמִיכוֹת
חוֹשֶׁבֶת לִכְתֹּב לְאוֹדֶלְיָה לְעֶזְרָה, לִשְׁאֹל
"אוֹדֶלְיָה, עַל מָה נִכְתֹּב הַפַּעַם"?
הַחַיִּים בּוֹעֲרִים, אֲנַחְנוּ נִפְלָטוֹת אֶל תּוֹךְ תַּרְדֶּמֶת אֲרֻכָּה, אֲרֻכָּה
אֵין לָנוּ בַּיִת, אֵין לָנוּ שִׁגְרָה
וּמִתּוֹךְ הָרֶטֶט הַזֶּה אֶפְשָׁר לְהַעֲרִיךְ אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ מְגַנּוֹת
כְּשֶׁהַיַּמִּים כְּתִקּוּנָם, וַאֲנַחְנוּ מְתַכְנְנוֹת תֹּכְנִיּוֹת בְּרִיחָה.

בֵּינְתַיִם הַיֶּלֶד שֶׁלִּי בּוֹעֵר, מְנַסֶּה לִשְׂרֹף אוֹתִי בְּכָל מָה שֶׁאֲנִי לֹא נוֹתֶנֶת לוֹ
לְמָשָׁל, חִנּוּךְ.
אֲנִי נִשְׁבַּעַת שֶׁהוּא מְנַסֶּה לְהַכְרִיעַ אוֹתִי אוֹדֶלְיָה. יוֹם אֶחָד הוּא יַצְלִיחַ, אֲנִי בְּטוּחָה.
בֵּינְתַיִם הַיָּמִים עוֹשִׂים דַּרְכָּם לְאַט, לְאַט מִדַּי
זָזִים שַׁאֲנַנִּים כְּעַנְנֵי כְּבָשִׂים 
אֲנִי מִתְיַבֶּשֶׁת עַל אֲדָמָה בְּלִי קַרְקַע, מְחַפֶּשֶׂת מִתַּחַת לְמִרְצָפוֹת בְּאֵר חָלָב
מַשֶּׁהוּ, כָּל דָּבָר, לִינֹק מִמֶּנּוּ אוֹפְּטִימִיּוּת אֲרוּרָה 
לָדַעַת שֶׁהָרֶגַע הַבָּא יָבוֹא
שֶׁתַּרְדֶּמֶת הָעַכְשָׁו תִּסְתַּיֵּם
שֶׁהַשָּׁמַיִם יָאִירוּ אֵלֵינוּ כְּמוֹ פַּעַם.
בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי עַל אָבְדַן הָאַהֲבָה, הַיֹּפִי נִלְקַח מִמֶּנִּי
וַאֲנִי שִׂחַקְתִּי אוֹתָהּ כְּמִי שֶׁלֹּא מִתְרַגֶּשֶׁת מֵהַבְּשׂוֹרָה וּבִפְנִים 
הִתְקַלֵּף הַלֵּב לְאַט וְחָרָךְ אֶת בֵּית הֶחָזֶה.
כָּל הַדְּבָרִים נִבְרְאוּ לְהֵרָפֵא אוֹדֶלְיָה,
אֲנִי נִשְׁבַּעת שֶׁבְּקָרוֹב מְאוֹד
נְדַבֵּר רַק בְּשֶׁבַח הָאִחוּי
לֹא נַבִּיט שׁוּב לְאָחוֹר וְלֹא נְבַקֵּשׁ דָּבָר
מִלְּבַד לֶאֱהֹב וְלִשְׁתּוֹת קָפֶה
לָשֶׁבֶת בַּגִּנָּה, לִשְׁאֹף, לִנְשֹׁף.

לקריאת ראיון עם משי פרץ דרור במדור גלוית עיניים, היכנסו>> "החיים עצמם מזינים את הכתיבה" – ראיון גלוי עיניים עם המשוררת משי פרץ דרור