רשומה שניה בבלוג ׳גלוית-לב׳ ובה הסיפור על איך בכלל עלה הרעיון להקמת האתר, איך נאמר לי שאין סיכוי ואיך כנראה גם לזה יש חלק במימוש.

אאוריקה

הכל התחיל ברגע בו סיימתי לכתוב את ה״מעבר מרווקות אל נישואין״ לגליון של דעות, בקיץ 2010. שלחתי את הקובץ והמחשבה עדיין היתה עם כל מה שצף בי בעת הכתיבה. וכך, ממש כמה שעות אחרי עלה בי רעיון: צריך אתר, מקום עם ידע עבור אימהות, אבות, זוגות מאורסים, זוגות נפרדים, על החיים ועל הלידות, ועל הכאב ועל ההפלות, וגם שירה, וגם רפואה, וגם נפש, וגם הלכה. וגם לרווקות ולרווקים. אני רוצה לתת קול, שפה, להגיש יד.

שיתפתי ברעיון, לא חלמתי לבד

מה עשיתי? את מה שעשיתי כבר בעבר עם רעיונות אחרים בחיים. פתחתי תיקיה במחשב. התחלתי לכתוב קובץ עם פרטי הפרטים של הרעיון. ואז פתחתי עוד תתי-תיקיות ועוד – כדי להניח את המפה שהתחילה להירקם במחשבה. האצבעות ריקדו על המקלדת, כתבו הכל. מה אני כבר יודעת ומה עדיין לא. מה אני מבינה איך לעשות ומה אני לא.

עוד באותו הלילה שלחתי לחברות ולחברים מייל קבוצתי (כן, ככה עשינו פעם לפני הוואטסאפ) עם הרעיון וביקשתי עצות. עד היום אני מודה לכל מי שחזרו והמשיכו איתי בשיחה על הרעיון הראשוני ועל אלו שהמשיכו איתי גם בשנות הרקמה שבאו. אבל רגע, לאט לאט, בל נקדים את המאוחר.

המייל נשלח ותגובות הגיעו. מהר מאד שם אחד חזר, שם של מישהו שנחשב מוצלח ביותר, הבחור שעוסק בעיצוב ובתקשורת וחי בתל אביב.
התקשרתי אליו. קבענו בבית קפה באבן גבירול.

הגעתי וחיכיתי. האיש והתינוק שהיה בן כמה חודשים, הסתובבו להם עם העגלה (חם, חם!) ואני – הייתי בפגישה.
התחילה השיחה. סיפרתי לו על הרעיון ועל מה שאני חושבת שחסר וממש כדאי שיהיה. הוא האזין. חשבתי לעצמי, ״וואו הוא מאזין ממש טוב״. ואז הוא הביט בי ואמר ״זה רעיון ממש גדול מה שאת מתארת. כל כך גדול שאין שום סיכוי שתצליחי לעשות דבר כזה, אלא אם כן את מתכוונת להקים גוף תקשורת חדש כמו…״ ונקב בדוגמאות (באמת, מה אומר למפרע, פעם היה קשה יותר באמת להקים אתרים, להכניס תוכן, ולהפיח חיים ברעיון כזה).

הוא המשיך ״ותגידי, מה אמרת? בן כמה התינוק, בן תשעה חודשים? אני מבין. את אחרי לידה, כל העולם נראה לך כזה. אני מציע שתחזרי אל הבית ותשקיעי בילד ובעוד כמה זמן תדעי מחדש מה את רוצה לעשות עם החיים שלך״. בלעתי את הרוק. הבנתי היטב מה אני שומעת. עוד לא היו מושגים יומיומיים שגורים לרגעים בהם גבר מבוגר אומר לאישה צעירה חכמות חיים ביחס למה שהיא אמורה לעשות. אבל הבנתי. הודיתי לו על זמנו.

באמת חזרתי אל הבית. הרהרתי עוד ברעיון. לא הרבה זמן אחרי גם התעברתי ונשאתי הריון שבחצי הדרך אבד. הייתי עסוקה בעיבוד האובדן, בהחזרת הכוחות וכשהתאוששתי כבר נשאתי את הילדה השניה ולא הרבה אחרי את הילדה השלישית. באמת, הייתי עסוקה בילדים והם כולם ינקו כשאני בלימודי ההלכה והם שותים ברקע במודע/לא-מודע את התכנים והצטרפו במנשא להוראה בכמה מסגרות עד שכבר התאפשרו כמה שעות עצמאיות. שש שנים האטתי את העשיה, לימדתי במשורה, למדתי הרבה והנקתי כמעט ברצף. בתווך, בעיקר בסופי הימים, הייתי מפנה זמן ופותחת את התיקיות, כותבת את הרעיונות. אוספת לאט לאט חוטים אל המארג שגדל במחשב. כבר ידעתי, החיים אינם משל אבל אצלי התיקיות הן משל לחיים. דברים מרובים התחלתי ב׳זריקת׳ הרעיונות לתיקיות, כאלו שלבסוף התממשו. המשכתי בכך והמשכתי ללמוד וללמד ותהיתי מתי כבר אשוב אל החלום ואראה שזה באמת רעיון גדול ואני דווקא יכולה לקיימו.

מה עשיתי בינתיים עד המימוש?

הקמתי באותן שנים את מרכז גלויה, התחלתי להרצות ולקיים הדרכות פרטניות וזוגיות. ביקשתי, ועודני מבקשת ללמד וללמוד, כמו ברגע בו נתתי את השם למרכז ומיד עלה בי הניסוח לחזון: לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס. בתחילה עבדתי בעצימות נמוכה, ראיתי שליחות בהוראה ובמקביל בחרתי להתמיד בקצב שצמוד היה לגיל הינקות של הילדים. לאורך השנים הללו המשכתי עם לימודי הלכה גבוהים, למדתי גם הדרכת כלות, הדרכה לחיי אישות ומיניות בריאה, בלנות ותכניות שונות וראיתי מקרוב כיצד השפה משתנה סביבי אט אט. גם אני הגברתי את היקף שעות העבודה ונכנסתי לקצב אינטנסיבי של הדרכה פרטנית או זוגית, לפני החתונה או בתוך חיי הנישואין. התווספו לכך גם נסיעות בארץ למסגרות שונות והעברת סדנאות, שיעורים או מפגשים חד-פעמיים. התחלתי להרצות באופן קבוע בקורסים של מרכז יהל ואף לקיים מפגשי מנטורינג עם נשים שמדריכות בתחום וביקשו עוד תוכן וגם כלים לניהול ההדרכה. התרגשתי לגלות, ועודני מתרגשת, כשאני שוב ושוב רואה כיצד הצמא בלתי פוסק לעוד ידע על זוגיות, הלכה ומיניות. לאורך הזמן המשכתי לחלום את קיומו של האתר, רציתי שיהיה בו ידע נגיש וביקשתי לשלב גם פואטיקה – שירים, תפילות ולצד כל זה להציע עוד רעיונות לטקסי החיים עבור זמני איחוד של זוגות והתרחבות משפחה וגם בזמני כאב ואובדן והתפרקות. התיקיות הכילו את הרעיונות, מעשה הרקמה נמשך ונמשך.

כשהגיע הרגע הנכון וגם הבשלות

ואז, הגיע ניסן של לפני שלוש שנים. חלום ותיק שלי עמד להתממש. משהו לכאורה פשוט וקלישאתי. ידעתי שאני עומדת לחגוג את גיל ארבעים. במקרה שלי, זה היה בעיקר רצון בהישג רק מצד ההגעה אל הגיל, בלי סיכומים למפרע, רק לומר – ארבעים שנה. רוב חיי כל מה שרציתי זה בעצם להגיע לגיל ארבעים. לראות שזה אפשרי. אל הגיל העגול הזה, שאמי ז״ל לא זכתה להגיע אליו כשחייה נדמו חודשים ספורים קודם להגעתו. בתוכי התקיימה שיחה תמידית בה תהיתי אם אחלוף את נקודת הזמן הזו ברינה ובבריאות או אחרת. ואז, נסענו לחגוג את הפסח כמשפחה, להודות על ה׳יש׳ ולומר בגדול: כן, יש עוד אופק רחב ואמונה רבה.

במהלך החופשה, אדם האיש שלצידי, אמר: ״עכשיו מתחיל הזמן לממש עוד חלומות שלך שממתינים, אנחנו יודעים שיש תיקיה אחת עמוסה שמחכה שכבר תפתחי אותה ותוציאי לאור את כל הרעיונות שעדיין נמים בתוכה״. וכך, כמו בתהליכים אחרים, רק כשחשתי רוח גבית גם האמנתי שאוכל לקיים. וכך, באופן רציני ביותר הבנתי שעם הכרת הטוב ומעבר אל שנות חיים שמכירות בנוכחות עצמה, יש מקום לעוד עשיה. היה לי ברור שאת האתר אקדיש לזכרה של אמי ז"ל, דבורה (וייץ) סגל, ושקיומו יהיה בבחינת מילוי מקומות בהם יש שתיקה והיעדר. ביתמות יש היעדר, אבל גם בחיים עצמם יש היעדר של שיחה גלויה, של דיאלוג נצרך עם הסובבים אותנו ושל המתקת מידע חשוב בשיחה ובלימוד משותף בין אם לבת, בין אב לבן, בין הורים לילדיהם. ההיעדר יכול גם להתקיים במקומות אחרים של ציפיה שצח שמבוגרים או מנוסים מאיתנו יפתחו לנו שער של מידע והדרכה, הרגעה ונסיכת בטחון ביחס לעתיד קרוב ורחוק. כמובן שיש ואנו זוכות וזוכים לדיאלוג משמעותי עם דמויות שאינן מתוך המשפחה ואשר הלב פתוח אליהן, לאורך החיים: שיחות עם חברות וחברים, דמויות שאימצנו כמורים ומורות לחיים, טקסטים שנחקקו בנו והעניקו לנו כלים ודמויות אחרות שמהוות מאור, השראה והדרכה בפרקים שונים ובהם גם ביחס לזוגיות ולחיי משפחה. שיחות משמעותיות שכאלו אינן בהכרח ממלאות רק חסר הקשור ביתמות, אלא מהוות עוד בניית קומות גם כשיש מלאות וחסד מתמשכים. ברם, במקום בו יש שתיקה וחיפוש, ידעתי שגלויה תוכל להיכנס ולתווך מידע.

במובן הזה ידעתי שהאתר לא יעסוק ביתמות עצמה אבל יתן מענה לאיזה מימד של יתמות רוחנית כשכולנו תרים אחר מידע ופשר ולא תמיד יודעים כיצד ללקט מענה. אנחנו חיים לגמרי בעידן שבו יש דמוקרטיזציה של הידע ואפשר להושיט היד ולנגוע ולקרוא, אבל כיצד נדע שמה שתווך אלינו יהיה לנו נכון ויתיישב היטב גם במחשבה, גם ברוח וגם בלב? אכן, לא נדע. בכל זאת, בחרתי להשתדל ולקיים מקום שכזה. היה לי ברור שהאתר הוא אכן מקום ממשי, למרות כל הווירטואליות, שהוא יצטרף למה שיש בין אימהות לבנות אבל גם הרבה מעבר לזה. כיוונתי לכך שירצו לקרוא בו ולשוב אליו גם נשים וגם גברים, גם בעת האירוסין ובניית הבית אבל גם במסע היחידאות, בשלבים של פרידה ואובדן ובמנעד גילאים רחב – שהרי, הצורך לדבר גלויות על מה שכמוס, איננו מתוחם לגיל ולאירועי חיים ספציפיים.

רציתי לאפשר הגעה אל אותו המידע שלימדתי במסגרות שונות, בהקשרים שונים. לא פעם שמעתי מן הקהל אותו אני מלווה על הרצון בלימוד שיהיה מעבר, שירחיב ויהווה מענה. חיפוש אחר מקום, אחר אתר שבו יש עוד ידע ועוד תיווך של כלים לחיים. יותר מכל ידעתי, לכל אחד ואחת ולכל זוג ומשפחה יש את הזכות לצרוך ידע ולבחון כיצד הוא רלוונטי להם וכיצד לתרגם את הדברים אל שגרתם באופן שמקיים היטב את האוטונומיה על האינטימיות ומתוך הנחה שבהוספת דעת מוסיפים בהכרח מזור להיעדר. חשבתי שטוב יהיה אם יהיו מאמרים, שירים ותפילות שיהוו מענה אבל בה בעת יהיו ראשית של שיחה במרחב הפרטי ביותר, כדי לדייק יותר את הדברים בכל אתר ואתר ובכל בית ובית.

לאחר החג המשכתי את הרוח הזו ותרגמתי את המאוויים לכדי מעשה. התיישבתי והתחלתי ללמוד, להיוועץ, להיעזר בא.נשי מעשה ולגייס את צוות המגזין שעמלו איתי על הקמת האתר בחודשים שבאו – אביב, קיץ סתיו. ובדצמבר 2019 אזרתי אומץ ובדחילו ורחימו שיתפתי בגרסה נסיונית של האתר. ההדים היו רבים, הרבה פידבקים הגיעו ועזרו להעמיד טוב יותר את התוכן וכך אחרי כחודש חגגתי וחגגנו את השקתו הרשמית של האתר.

חגיגות היציאה לדרך

במסיבה, השקנו כוסות וברכתי ׳שהחיינו׳ בשם ובמלכות (כן, היה לי גם בגד חדש). ברכתי על הגשמת החלום הזה שגם מספר על אימהות, ומשפחה, על נתינה ועל קיום שהוא מעבר להווה. התרגשתי מאד, כשסיפרתי את הסיפור הזה ממש, ולא שיערתי שאעמוד בדמע מול החברות והחברים כשאשתף בכך. ״להקת עלמא״ האהובה, פתחה את הערב בשיר הפשוט ״אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם״ וההוד והתפילות התמזגו באווירה החגיגית עם כל מי שבאו. הרבנית ד״ר מיכל טיקוצ׳ינסקי, ד״ר רות קרא איוונוב קניאל וד״ר מיכל פרינס – נשאו דברים. גם אני הוספתי וסיפרתי את הסיפור שכאן, על איך חלמתי ואיך הוצע לי בבית קפה באבן-גבירול לוותר על כל זה…

כל מה שבא אחרי ומה שעוד יבוא, אינשאללה

זמן לא רב אחרי החגיגה החלו הסגרים, קצב החיים השתנה. עם צוות גלויה המשכנו להביא את התכנונים אל המעשה, למרות תעוקות הזמן. חשנו את המחירים אבל גם את האפשרות להנות מן האינקובציה שהמציאות כפתה. מאז מתרחשות במגזין הרבה צמיחות שכלל לא שיערתי אותן כשיצאתי אל הדרך. אין לי ספק שיש כאן כבר ׳ספריה עומדת׳ ובכל זאת, אני מאחלת למגזין שהצמיחה תימשך עוד ועוד. אולי לכן נבטו בי כמה רעיונות בזמן האחרון, כן הם כתובים בתיקיות. ראשון, הוא הרצון להניח כאן בלוג עם טון אישי יותר ולהתבטא בו עם זוויות נוספות שמעבר לידע, להגות ולפואטיקה שבאתר. השאר, עוד אספר.

כמו ברגע ההוא לפני שלוש שנים גם השבוע חגגתי יום הולדת ואני רוצה לתרגם את חגיגות ההולדת לכדי מעשה. שהרי בכל שנה, אני מודה על הזכות שהיתה לי להתפתח בתוככי אמי מולידתי ולהנות מכל מה שהרעיפה, גם אם היו אלו שנים מעטות מחיי – החתימה פועמת בי ומניעה אותי ולעולם לא נדמית כרחוקה, ובטח שלא כקצרה.

כן, כמו המטאפורה השחוקה והלגמרי נכונה, של הריון ולידה. אני חשה שאף סיפורו של האתר מספר כמה קשה זיווגם של רעיונות עם תומכות ותומכי הביצוע המתאימים, כמה חיפוש, יגיעה וגם טעויות – יש. וכמה התפילות מלוות. גם עם האתר למדתי שיש קול שיוצא וּמַטְרִים עוד לפני הלידה. וכמה עמל יש כשרק יוצאים בתום תקופת העיבור. באופן אישי, אני תמיד מעדיפה לומר שהעמל הוא עמל-יה, כי באין שכינה והשגחה קשה לשאת את כל זה לבד.

אז בשילוב של בין האישי כל כך בחיי לבין המרחב והפעילות המקצועית – אני מניחה פה את לבי ומקווה כי המרחב הזה שבמגזין גלויה יהיה מעין חדר משלי איתך יחד.

יש שעה שהאור / רחל חלפי

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ
הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב
אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב
מָלֵא

תודה רבה לדניאלה סתרן רייפן מהבלוג משחקת בצבע,
שהרעיון לשם הבלוג שכאן נולד מרשומה שכתבה עלי בשם: גלוית דעת ולב.

חג שמח ומלא בחיים, חירות ובגאולות משמעותיות לכל אחת.ד,
שרה.

רוצה ליצור קשר?

כתמיד, אפשר לכתוב תגובות, שאלות ובקשות בטופס שמונח ממש כאן.
בשונה מתמיד, אפשר להגיב באופן פומבי בתחתית הרשומה.