זֶה לֹא בִּשְׁבִילִי, הָעִנְיָן הַזֶּה.
פְּרִידוֹת, הַצְהָרוֹת עַצְמָאוּת,
יְצִיאוֹת מְדֹרָגוֹת שֶׁל חֹפֶשׁ
בֵּין יָדַי שֶׁהוֹלִידוּ, גִּדְּלוּ
וְכִלְכְּלוּ אֶתְכֶם, וְקָבְעוּ
לֹא רַק אֶת מִתְוֶה חַיֵּיכֶם,
אֶלָּא בְּיַחַס אֲלֵיכֶם
גַּם אֶת זֶהוּתִי.

זֶה לֹא בִּשְׁבִילִי, לָתֵת לָכֶם
לָלֶכֶת לְמַחֲנֶה קַיִץ, וְאָז לִישֹׁן אֵצֶל
חָבֵר, בְּאוֹתוֹ יֵשׁוּב, בְּמֶרְחָק סִמְלִי
שֶׁל כַּמָּה מֵאוֹת מֶטֶר,
אֲבָל מוּחָשִׁי וְכוֹאֵב.

כְּשֶׁנִּהְיֵיתִי לְאַבָּא לֹא הֶעֱלִיתִי בְּדַעְתִּי
עַד כַּמָּה הַזֶּהוּת הַזֹּאת מִשְׁתָּנָה,
דִּינָמִית, וְאֵינָהּ יַצִּיב קָבוּעַ שֶׁאוּכַל לוֹמַר עָלָיו –

זֶהוּ זֶה. כָּזֶה אֲנִי. אָב יְחִידָנִי. וּבְיַחַס לְזֶה
גַּם אִמָּדֵד.