How does one silence?
By what does one deny?
How does a foot stumble,
and then her body is called baheret.

One who wounds his fellow, and his student, and his female student,
and gores four and five;
one who robs first, and then again;
and a soul made ownerless;
all who defile within a tent,
and all who exploit when no one sees.

Showbread for the priest,
and shame for the victim;
and the declaration: “Sotah!”—
this the sinner’s offering.

A whisper brings the impurity:
poured on the head of whoever dares
to let their voice be heard,
to say: “this is tsara’at, not baheret.”
He will learn well
from the one who darkened the light—
with what one buries, and how deep one buries.

(translated by Levi Morrow)

כֵּיצַד מַשְׁתִּיקִין
בַּמֶּה מַכְחִישִׁין
כֵּיצַד הָרֶגֶל מוֹעֶדֶת
וְאָז גּוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת.

הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ, וּבְתַלְמִידוֹ, וּבְתַלְמִידָתוֹ
וְנוֹגֵחַ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה
הַגּוֹזֵל קַמָּא, וְאָז בָּתְרָא
וּנְשָׁמָה שֶׁהֻפְקְרָה
כָּל הַמְּטַמְּאִין בְּאֹהֶל
וְכָל הַמְּנַצְּלִים בְּאֵין רוֹאֶה

לֶחֶם הַפָּנִים לַכֹּהֵן
וּבֹשֶׁת הַפָּנִים לְנִפְגַּעַת
וְהַקְּבִיעָה: "סוֹטָה!"
הִיא מִנְחַת הַחוֹטֵא

הַזִּיז מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה
שׁוֹפֵךְ עַל רֹאשׁ מֵי שֶׁמֵּעֵז
לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ
לִטְעוֹן שֶׁזּוֹ צָרַעַת, לֹא בַּהֶרֶת
הוּא כְּבָר יִלְמַד הֵיטֵב
מִמִּי שֶׁהֶחֱשִׁיךְ
בַּמֶּה טוֹמְנִים, עָמֹק טוֹמְנִים.