שרון רמר ביאל

בְּאוֹתָן זְרוֹעוֹת שֶׁגּוּפוֹ / עוֹד נוֹצֵר אֶת חִבּוּקָן, / נִשָּׂא הוּא בְּבִטְחָה

הוֹלֵם בְּחָזְקָהּ בְּדַפְנוֹת רַחְמִי / וְלִבִּי הֶחְסִיר פְּעִימָה

הַלַּיְלָה אֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת שֶׁתֵּלֵךְ לִישֹׁן / וְלֹא תִּתְעוֹרֵר מָחָר, שֶׁרֶגַע לִפְנֵי שֶׁתַּעֲצוּם / אֶת עֵינֵיִךָ לָעַד, תַּרְגִּישׁ שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתְךָ

לְלֹא אַרְנָק, אוֹ כֶּסֶף, חָסֵר / כְּתוֹבֶת וְזֶהוּת, מְטַיְּילוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו / לְלֹא מָנוֹחַ בְּכִיסָיו. וְאֵין דָּבָר