נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים (שיר השירים א, י)

"צוארך בחרוזים" – בשעה שהיו חורזים בדברי תורה, ומדברי תורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, והאש מתלהטת סביבותיהם, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני. וכי עיקר נתינתן מהר סיני לא באש היו נתנין? שנאמר (דברים ד יא) "וההר בוער באש עד לב השמים".
בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו. אזלון ואמרון [=הלכו ואמרו] לרבי עקיבא: רבי, בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו. הלך אצלו ואמר לו: שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך. אמר לו: הן. אמר לו: שמא בחדרי מרכבה היית עסוק? אמר לו: לאו, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה, ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן, – וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו נתנין? הדא הוא דכתיב (דברים ד) "וההר בוער באש".
ר' אבהו היה יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו, אמר: שמא איני חורז בדברי תורה כתיקנן? דאמר ר' לוי: אית דידע למחרוז ולא ידע למקדח ואית דידע למקדח ולא ידע למחרוז, ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא. [=יש שיודע לחרוז ולא יודע לקדוח, ויש שיודע לקדוח ולא יודע לחרוז. אבל אני הנני החרוז ואני הנני הקדוח / אני הריני חורז ואני הריני קודח.

שיר השירים רבה פרשה א, נג

כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ (שיר השירים ד, ג)

"היא נזכרה שאמא שלה אמרה לה: בתי, את הולכת לארץ. זה טוב, אבל כואב. תעבדי את האדמה, זה קשה. אך אנא ממך: אל תוותרי על צמתך."

(מן המחברת של אממה תלמי, מובא בתוך 'בשנה הבאה: שנות טובות מן הקיבוץ')

כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ – בשעה שרִמונֵי תורה ורמונֵי מצוות נִבקעים ומתפזרים. חלוצים מָצו עסיס רמונַיִך, קליפתֵך זרקו.
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ – מבעד לדברים מצומצמים ומצומתים ומצמיתים שבך.

דבר אחר:
כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ – 'וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד' (שמות ט, כד) – כגרעיני הרימון, שהחרצן נראה מבפנים.
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ – בשעה שצמתך משתלשלת מדברי תורה לנביאים ומנביאים לאנשי כנסת הגדולה ומהם לחכמים ומהם לחלוצים, והדברים שמחים כעיקר נתינתן מסיני. ואש מתלהטת מתלקחת בתוך הדברים – גרגרי רימון שקופים ובתוכם ניצוץ נברא.

הלל מפזר את צמותייך; רבי עקיבא מסרקָן; רחל חותכת (פעמים שביטולה זהו ייסודה). בחורייך יושבים קוֻצות קוֻצות שחורות ומקַלעים לך צמות הדוקות ארוכות כגלות. ברנר מקצץ בלהט חרב מתהפכת, באִבחות מרוֹת. שלונסקי מתיר את שערֵך, שוב גולש כעדר העזים מהרי גלבוע לָעמק הלוהט.
ואנחנו מה?
לפרֹע ולשזֹר צמתך. להתיר ולקשֹר. לאסֹף ולפזֵר. לגדֵל ולסַפֵּר: מדברי תורה לנביאים, ומנביאים לאנשי כנסת הגדולה ולחכמים ולחלוצים. להתיר ולקשֹר. שיהיו הדברים שמחים כעיקר נתינתן, ויהיו עשירים וכואבים וחיים, ואש מתלהטת מתלקחת בתוכנו, גרגרי רימון שקופים וניצוץ נברא.

מקורות

קליפתֵך זרקו – בבלי חגיגה טו, ע"ב: 'רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק'.
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ – מבעד לדברים מצומצמים – שיר השירים רבה ד, ד, סימן ב: 'שהיו מצמצמין עצמן על כל דיבור ודיבור.'
כגרעיני הרימון שהחרצן נראה מבפנים – על פי תנחומא וארא פרק יד.
מדברי תורה לנביאים – שיר השירים רבה א, י סימן ב: 'בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מתלהטת סביבותיהם, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני.'
הלל מפזר את צמותייך – תוספתא מסכת ברכות ו, ל: 'הלל הזקן אומר: בעת מכניסין פַּזֵּר, בעת מפזרין כַּנֵּס. בשעה שאתה רואה תורה חביבה על ישראל והכל שמחין בה – הוֵי את מפזר, שנא' (משלי יא) 'יש מפזר ונוסף עוד', ובשעה שאתה רואה תורה שכוּחה מישראל ואין הכל משגיחין עליה – הרי את מכנס, שנא' (תהלים קיט) 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.
רבי עקיבא מסרקָן – על פי בבלי נדרים נ ע"א (בתרגום): בחורף היו ישנים במתבן, היה מלקט לו תבן משערה. אמר לה: אילו היה לי הייתי עושה לך ירושלים של זהב].
רחל חותכת – ירושלמי, שבת פ"ו ה"א (בתרגום): שהיתה מוכרת מקלעות ראשה ונותנת לו [לעקיבא] והוא עוסק בתורה.
פעמים שביטולה זהו ייסודה – בבלי מנחות צט ע"ב: 'פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" – אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששִברת.'
קוֻצות קוֻצות שחורות – מדרש תנחומא, בראשית א: 'קווצותיו תלתלים שחורות כעורב' (שה"ש ה) מהו 'קוצותיו תלתלים'? על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.
ברנר מקצץ – ראו למשל 'דפים', המעורר, תרס"ו: 'לנו אין כל צל של אמונה באלוהי "ראשית חכמה" ו"של"ה" ואפילו לא באלוהי "חובת הלבבות" ו"בחינת עולם"; מהלך ת"ק פרסה רחוקה ממנו דתם שׁל אמוראי בבל ותַנָאי ארץ-ישׂראל ולא כל שכן דתם של הט"ז וה"באר היטב" – אך עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלוהי אשר בתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו, מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו…'
שלונסקי מתיר וכו' – לדוגמה, 'בעקבי הצאן' ('בגלגל', 1927): 'ככה ידבר אלי אלהים גדולים / ואנכי עם הרי הגלבע / […] את מנעלַי המאובקים אשַל / וביִחפת רגליִם / נשוק אשק לאדמה / […] הידעו ידוע כי ריח ללילות / כריח שלמותייך / כריח תפילה באף האלהים?'