וּמָה אָמְרָה דִּינָה לְבִתָּהּ
הַאִם נָתְנָה לָהּ לָצֵאת
אֶת פֶּתַח בֵּיתָהּ
הַאִם יָכְלָה לַעֲטֹף בְּחִבּוּק
הַאִם הָיְתָה נִרְדֶּמֶת עַל מִשְׁכָּבָהּ בַּלֵּילוֹת
הַאִם הָיְתָה קוֹרֵאת בְּקוֹל עֲנוֹת
הַאִם שָׁבוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ לִהְיוֹת שֶׁלָּהּ
הַאִם צָעֲדָה בָּרְחוֹבוֹת
הַאִם זְקוּפָה אוֹ רָפָה
הַאִם שָׁבָה לְגוּפָהּ
לְעַמָּהּ
לְעַצְמָהּ
וְאֵיךְ לִמְּדָה אֶת בִּתָּהּ לְהַאֲמִין בָּעוֹלָם
לִמְצֹא מְקוֹמָהּ בֵּין כֻּלָּם
לִנְשֹׁם עָלֶה שֶׁל פֶּרַח
לֶאֱחֹז
בָּלוֹן שֶׁל תִּקְוָה
בְּצִפִּיָּה
לְהַאֲמִין
שֶׁהִיא רְאוּיָה