לֹא, זֹאת לֹא שְׁרִיקָה עוֹבֶרֶת מִדֵּי בֹּקֶר בָּעוֹלָם.
זֹאת רַק תְּפִלָּה שֶׁשָּׁבָה מִן הַקִּיר
רֵיקָם. וְהִיא נוֹשֵׂאת אֶת שְׁמוֹת הַיְּלָדִים,
אֶת שֵׁם אִמָּם, וְהִיא פְּשׁוּטַת יָדַיִם,
וְהִיא נִבְלַעַת בָּאֲוִיר.

זֶה לֹא שִׁיר. זוֹ יִלְלַת כַּלְבַּת הַבַּר
עוֹנָה מִן הַקָּצֶה כְּמוֹ נְהָמָה. וּמַבָּטָהּ הַטּוֹב, וְהַחִצִּים בַּעֲטִינֶיהָ,
אֵיךְ הֵם נוֹטְפִים נוֹטְפִים
חָלָב לָאֲדָמָה.

וְהָאֲדָמָה שְׁתוּיָה חָלָב יָתוֹם,
וְהַחַיּוֹת מְלַקְּקוֹת אֶת עֲפָרָהּ,
מִתְפַּלְּלוֹת לְהִנָּצֵל, וּכְשֶׁלְּשׁוֹנָן נִדְבֶּקֶת אֶל הָאָרֶץ הֵן
שׁוֹכְחוֹת אֶת הָרָקִיעַ הַשָּׂרוּף שֶׁרָאוּ בְּעֵינֵיהֶן,
וְאָז תּוֹעוֹת, שְׂמֵחוֹת, בְּתוֹךְ עוֹלָם בְּלִי צֵל,
עוֹצְמוֹת עֵינַיִם לַסְּדָקִים. וּבְנֵי אָדָם עוֹמְדִים
וּמְחַכִּים לַיְּלָדִים, בְּתַחֲנוֹת שָׁוְא, בִּרְצִיפִים קְטוּעִים,

שׁוֹרְקִים קוֹרְאִים קוֹרְאִים לָהֶם,
יָמִים רַבִּים הֵם לֹא נוֹשְׁמִים,
בְּשַׂר הַשֶּׁקֶט מִתְפָּרֵק לְאוֹתִיּוֹת, אֲבָל הַנֶּפֶשׁ
הִיא שְׂדֵרָה שֶׁל סַפְסָלִים רֵיקִים,
וְעַל רְצִיף אַחֵר, הָפוּךְ, עוֹמְדִים בְּתוֹךְ גֻּלּוֹת אֲוִיר
חַיֵּינוּ, הַיְּלָדִים, מְנוֹפְפִים בִּידֵיהֶם אֶל
אֵין רַכֶּבֶת

מתוך הספר ׳היינו משונים׳ – שירים מאת עמוס נוי, רוני אלדד ואריאל זינדר