הָאָוַנְטָה הַחָרְפִּית שֶׁלּוֹ הָיְתָה מִצְטַמְרֶרֶת
לְמַרְאֵה חֶזְיוֹנוֹת הַחֹרֶף שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ,
פַּעַם.
עַכְשָׁו,
נוֹפֵל שָׁדוּד לְמַרְגְּלוֹת הַשֶּׁלֶג
שֶׁעַל מִפְתַּן
שְׁמוּרוֹתָיו,
וְרוֹצֶה לָבוּז לוֹ.
כָּל עֲמָלוֹ,
הֲקָמַת מִשְׁפָּחָה,
יָרַד לְטִמְיוֹן.
הוּא עֲדַיִן אוֹתוֹ אִישׁ
מְהֻרְהָר-נוּגֶה,
לֹא בֶּאֱמֶת פּוֹאֶטִי,
לֹא בֶּאֱמֶת פִילוֹסוֹפִי.
כְּכָל שֶׁאֲחֵרִים מַאֲמִינִים שֶׁהוּא כָּזֶה,
הוּא פָּחוֹת מַאֲמִין לָזֶה,
לְעַצְמוֹ,
לְמִלּוֹתָיו.
תְּשׂוּאָתוֹ הָרִוְחִית בְּיוֹתֵר
הִיא לֹא מֵחֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק
אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ.
כְּכָל שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת לְיוֹתֵר חַסְרַת רֶסֶן,
כָּךְ הוּא זָקוּק לָהּ
יוֹתֵר,
מוֹקִיר,
מַכִּיר רַק אוֹתָהּ.
הָיָה רוֹצֶה לִטְרֹק אֶת הַדֶּלֶת וְדַי.
אַךְ עֲדַיִן מְקַוֶּה שֶׁאֵיזֶה יֶלֶד, נֶכֶד, נִין
יָבוֹא וְיִרְצֶה
אוֹתוֹ,
בֶּאֱמֶת.
כְּמוֹ שֶׁאָבִיו רָצָה,
גָּנַב לְמַעֲנוֹ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וְרִבָּה.
אֲבָל מוֹלְדוֹבָה עַכְשָׁו רְחוֹקָה.
הָיָה רוֹצֶה לְקַפֵּל לְתוֹכָהּ
תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וְרִבָּה
לַבּוּרֶקָס,
שֶׁיָּחֵם,
בִּזְמַן שֶׁהַשֶּׁלֶג מִתְעָרֵם
עַל עַפְעַף מְנַמְנֵם.

מתוך האנתולוגיה "חורפו של אביב – אסופת שירה על הזיקנה", שקיבצה חגית מנדרובסקי. במקור מתוך 'תינוקת', עמדה, 2014