כְּשֶׁאָבוֹא 
תְּקַבֵּל אֶת פָּנַי בְּשׁוּלְיַת זָהָב
וְתִנָּחֵם נַפְשִׁי אֶל מוּל עֵינַיִם רַכּוֹת
וְאֶזָּכֵר בְּכָל לַיְלָה בּוֹ עָטַפְתָּ אוֹתִי בְּעַנְנֵי נוֹצָה
וְאֵיךְ בְּבֹקֶר אָפֹר הִתְפַּלַּלְתָּ שֶׁאֶשְׁמַע אֶת קוֹלְךָ.
יֵשׁ יָמִים שֶׁאֲנִי פּוֹקַחַת אֶת שְׁלִיחֵי לִבִּי –  
הַיֶּלֶד שֶׁנָּתַן לִי חַמָּנִית זֶה הָיִיתָ אַתָּה