מָה בְּסַךְ הַכֹּל בִּקַּשְׁתִּי,
שֶׁהַיָּמִים יִתְאָרְכוּ לְאַט אֶל הָאֹפֶק
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַסְפִּיק לַחֲלֹם
וְלֶאֱהֹב אֶת אֲשֶׁר דָּחִיתִי לְמָחָר
וּלְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר טָעִיתִי אֶתְמוֹל
וּלְבָרֵךְ עַל הָרֶגַע הַזֶּה, הַבּוֹעֵר תַּחַת
כַּפּוֹת רַגְלַי
וּלְדַלֵּג מֵעַל הַפַּחַד שֶׁהוּא, לְלֹא סָפֵק,
הַדָּבָר הַקָּשֶׁה בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ.
מִי יוּכַל לוֹמַר לָאַיָּלָה: רוּצִי, רוּצִי
מִי יוּכַל לְנַחֲמָהּ: אַתְּ תַּצְלִיחִי, תַּצְלִיחִי
מִי יַגִּיד לָהּ שֶׁלֹּא תִּדְאַג.
הֲרֵי הִיא יוֹדַעַת, אֵין מָקוֹם בָּטוּחַ
לְשׁוּמְדָבָר.

מתוך ׳השעה היפה׳, הוצאת אבן חושן, 2015