ציקדה

צִיקָדָה אַחַת בִּדְרוֹם מֶקְסִיקוֹ 
שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמָהּ הַמְדֻיָּק. 
אַרְבַּעַת אֲלָפִים יָמֶיהָ
חוֹלְפִים בְּמַחֲנָק
בִּדְמָמָה –  
קְבוּרָה בָּאֲדָמָה.
וּבְלַיְלָה אֶחָד, כָּךְ סִפֵּר לִי
אָדָם, שֶׁדּוֹמַמְתִּי עַצְמִי בִּשְׁבִילוֹ 
הַצִּיקָדָה עוֹלָה 
וְקוֹל גָּבֹהַּ נִזְעָק מִבִּטְנָהּ.
מוּל אוֹר הַיָּרֵחַ, לָרִאשׁוֹנָה 
מְדַמֶּמֶת שִׁירָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה.
זֶה רַק שְׁרִיר, הִסְבִּיר,
הִיא מְכַוֶּצֶת וּמַרְפָּה
אַל תִּבְכִּי, אֲבָל בָּכִיתִי.
כִּי אֶת שֶׁהָיָה לָהּ לְהַגִּיד
כָּל דְּרוֹם מֶקְסִיקוֹ שָׁמְעָה