כָּל יָמֶיהָ הָיְתָה נִתְקֶלֶת, מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה, מִתְאַמֶּצֶת
לְחַיֵּךְ, מַעֲנִיקָה מַתָּנוֹת עֲטוּפוֹת יָפֶה.
וּכְשֶׁלֹּּא מָצְאוּ חֵן הָיְתָה זוֹעֶפֶת, בּוֹכָה.
מוּל הַמַּרְאָה מָדְדָה עִכּוּס שֶׁל נְעָרוֹת יָפוֹת
וּכְשֶׁלֹא מָצָא חֵן – מַה נּוֹתַר כִּי אִם
לְרַמּוֹת, אַחַר כָּךְ לְהִתְוַדּוֹת, וְשׁוּב, מַה לַּעֲשׂוֹת, לִבְכּוֹת.
בְּהֶרְיוֹנָהּ תָּפְחָה כְּמוֹ עַל שְׁמָרִים.
שִׁמְרִי, אָמְרוּ לָהּ הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת,
עַל עַצְמֵךְ שִׁמְרִי.
הִשְׁמִינָה, אָמְרוּ הַצְּעִירוֹת.
אֲבָל עַכְשָׁו הִיא מַמָּשׁ צוֹעֶקֶת, רַע לָהּ מְאֹד.
קוֹרַעַת אֶת הַמַּצָּעִים, שׁוֹאֶגֶת שְׂנוּאָה שְׂנוּאָה.
וּפִתְאֹם הִיא דּוֹחֶפֶת בְּכָל כֹּחָהּ אֶת גַּלְגַּל הָרֵחַיִם
שֶׁל יְמֵי עַם כָּבֵד מִנְּשׂא
לְאַט בַּהַתְחָלָה, בְּאֲנָקוֹת, אַחַר כָּךְ
כְּבָר דּוֹחֲפִים אוֹתָהּ וְהִיא נִטְחֶנֶת בִּצְעָקָה אַחַת
לַתִּינוֹקוֹת שֶׁל יַעֲקֹב.