יעל מושכל-מלול

בִּקַּשְׁתְּ לְהַאֲכִיל, לְהַאֲכִיל, לְהַאֲכִיל / וְלָנוּ נִגְמְרוּ פִּיּוֹת. / רָצִינוּ אֶת קוֹלֵךְ, לִסְחֹב אִתָּךְ סַלִּים. / מֵהַחַלּוֹן זָרַקְתִּי אֶת הַקְּצִיצוֹת. סְלִיחָה אִמָּא

סָבְתָא, לָמָּה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת / הַצְּבָעִים הוֹפְכִים שְׁקוּפִים? / וְאָנוּ, שֶׁהָיִינוּ נִתְזֵי צִבְעֵי קֶשֶׁת, / כָּאן צְלָלִים נְזִילִים וּכְפוּפִים.

ובְלַיְלָה אֶחָד, כָּךְ סִפֵּר לִי / אָדָם, שֶׁדּוֹמַמְתִּי עַצְמִי בִּשְׁבִילוֹ / הַצִּיקָדָה עוֹלָה  / וְקוֹל גָּבֹהַּ נִזְעָק מִבִּטְנָהּ. / מוּל אוֹר הַיָּרֵחַ, לָרִאשׁוֹנָה / מְדַמֶּמֶת שִׁירָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה.