מגדל לבנים

אֲנִי מְפַנָּה אֶת דִּירָתוֹ כְּמוֹ בְּאַחַד הַמִּשְׂחָקִים הָאֵלֶּה
כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹלְפִים דּוּקִים אֶחָד-אֶחָד וּמְנַסִּים לֹא לְהַרְעִיד אֶת כָּל הָאֲחֵרִים.
אוֹ כְּמוֹ הַמִּשְׂחָק הַהוּא בּוֹ מוֹצִיאִים מֵהַמִּגְדָּל לְבָנָה אַחַר לְבָנָה, מִבְּלִי לְהוֹצִיא אֶת הָאַחַת
שֶׁתְּמוֹטֵט אוֹתוֹ:
שֶׁהָעֲרֵמָה תִּשָּׁאֵר עֲרֵמָה.

לְאַט לְאַט אֲנִי מְעִזָּה לְשַׂחֵק, שׁוֹלֶפֶת עוֹד וָעוֹד לְבֵנִים:
הוּא לֹא הַבְּגָדִים שֶׁלּוֹ. גַּם לֹא הַמִּשְׁקָפַיִם וְהַשְּׁעוֹנִים.
הוּא לֹא הַקַּלָּטוֹת וְהַסְּפָרִים, לֹא הָרָהִיטִים.
אֲפִלּוּ לֹא הַמִּטָּה הַסִּעוּדִית אוֹ הַהֲלִיכוֹן.

בְּכָל הוֹצָאַת לְבֵנָה נוֹסֶפֶת, בְּכָל אַרְגָּז שֶׁנֶּעֱרַם, אֲנִי נֶחְרֶדֶת:
הַאִם הֶעֱלַמְתִּי אוֹתוֹ?
לֹא. הֵנָּה עוֹד כָּאן. הֵנָּה הוּא עוֹד בִּי.
אֲנִי בּוֹלַעַת אֶת הַלְבֵנִים כְּמוֹ זִכָּרוֹן: מִבְנֶה הֱיוֹתוֹ נִבְנָה מֵחָדָשׁ בְּתוֹכִי.