שמעתי את הבכי שלך שועט לעברי. עמדתי בתור והוא הלך והתקרב. כשהיית קרובה ניסית לווסת אותו, להיות אישה רגילה, ואישה אחת שאלה אותך: גברת, את צריכה עזרה? אבל לא עזרה את ביקשת, אולי תפילה, להשיב דברים לאחור, לאיזו התחלה.

איזו בשורה קיבלת? את מי באת לראות בפעם האחרונה? איזו התנפצות התרחשה בך? אינך כמוני, ראיתי מיד, לא התנפצויות קטנות הכינו אותך לרגע הזה. הבכי בישר: הכול קרה בבת אחת, לא היית ערוכה. עד לפני חצי שעה היית בדרך לעבודה או ארגנת ילדים לבית ספר. הוא שטף אתך עכשיו ולא יכולת לעצור, והמשכת ללכת, וחצית את התור. כמו לאישה נכה, הכול נתנו לך לעבור. אבל לאן, לאן מיהרת בלי רצון להגיע?

(לא אמרתי דבר על אף שרציתי להושיט לך יד, מבט, מילה, לעצור איזו תנועה, או להתיישב איתך על שפת מדרכה, לבכות איתך בבת אחת. כאחת.)

לאחר שחלפת בדקו לי את שני התיקים – עם המחשב שלי ועם המחשב של אמי, ונכנסתי ללוות אותה לטיפול מספר ארבע. האחות ראתה את בדיקות הדם שהגישה לה, הפכה את הדף לצד השני, ושאלה: זה שיר?

זיהיתי את הדף שחילקתי במפגש כותבים עם שלומי חתוכה – טרילוגיית חתולים. השירים היו בגב או בחזית בדיקות הדם של אמי. הן היו טובות מספיק כדי להמשיך, והאחות הפכה את הדף וקראה את השירים בקול רם, בלב מחלקת אשפוז היום, בבוקר יום ראשון. זה יפה, אמרה כשסיימה, ואמי אמרה לה: עוד צריך לחשוב על המילים האלה: "חתול מזנק על צל."

לא זינקתי כמוך הבוקר. לא מהמיטה, לא אחר אמי. לפעמים אי אפשר לתפוס בבת אחת אלא רסיס אחר רסיס. אמי אמרה שהיא בסדר ושבתי לביתי.

לא זינקתי הבוקר אלא אחר צל קולך.

(אולי היה לך לא נוח וחסרת קצת אוויר, אבל המסכה הותירה אותך לא מזוהה, אישה עם בכי פרוע שהתפרץ לתוך התור הצפוף של יום ראשון. יש רגעים שפורצים את חוקי התנועה.)

איני מכירה אותך, אבל נדמה לי שאת שומרת על כללים. שבכל יום אחר היית נעמדת בסבלנות בתור נושאת חיוך עדין. אבל היום לא יכולת למה שקרה לך בפנים, משהו הלך בך וגבר, והוא גבר על כל מה ומי שהיה סביבך, ואת המשכת ללכת וחצית אנשים ממתינים וחצית אותי וחצבת בי צלילים וצללים.