מַלְאֲכֵי צִפּוֹרִים מְעַלַּיִךְ (אהוד בנאי) – היכן המלאכים של דינה?

"וַתֵּצֵא דִינָה"
על כך כותבת רבקה לוביץ' במדרשי דינה:
"יש שדרשו על מקרא זה "כאמה כן בתה" ויש שדרשו "כאביה כן בתו".
… כאביה, שנאמר: "ויצא יעקב":
(רבקה לוביץ', דרשוני)

יציאתו של יעקב לדרך מסומנת בשני קצותיה במפגש עם המלאכים:
ביציאתו של יעקב מביתו בבאר שבע רואה יעקב בחלומו סולם: "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח'). המלאכים בסולם הם השליחים המסמלים עבור יעקב את השמירה והליווי להם הוא זוכה במסעו אל הלא ידוע: "וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ" (בראשית כח'). לקראת חזרתו לארץ הוא חוזר ופוגש במלאכים: "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" ובראשית לא'). לצד הפירוש המוכר של רש"י בעקבות המדרש כותב רבינו בחיי: " …והפגיעה הזאת היתה לשמור אותו, כענין האמור בצדיקים (תהלים צא): 'כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ'."
נוכחות המלאכים ביציאתו ובחזרתו של יעקב מדגישה את ההכרה שעם כל התלאות והמסעות שיעקב עובר יש בו ביטחון בסיסי וידיעה עמוקה של ליווי אלוהי, כפי שהוא מעיד על עצמו בנאום בפני לבן הרודף אחריו.

יהודה עמיחי כותב: "יעקב הולך בין כולם / ועל גבו סולם" (עמיחי, פתוח סגור פתוח)
הסולם הוא ההבטחה, הברכה, המלאכים השומרים בכל אשר ילך.

השאלה המטרידה שעולה מפרשת וישלח היא: היכן המלאכים המלווים את דינה? היכן ההבטחה? השמירה? או בניסוח של אהוד בנאי: היכן מלאכי הציפורים שמעליה?
נראה שלעומת אביה, יעקב, דינה היא מחוץ לרדאר. היא יוצאת כבתה של לאה ולא כבתו של יעקב. היא יוצאת לדרך לבדה. ולמרות שתיקתה של דינה, למרות צעקתה הבלתי נשמעת, ואולי בגללה, סיפורה של דינה אינו מרפה, וממשיך לבעבע ולתסוס מתחת לפני הקרקע עוד ימים רבים, שנים, דורות. הצעקה שלא נצעקה ממשיכה לזעוק ולהדהד דווקא משום התחושה שפרק לד' בבראשית לא הביא את הסיפור לכלל סיום (ולחיזוק תחושה זו, הפרק מסתיים בשאלה!),

עד כדי כך, שמקום ההתרחשות של הסיפור, העיר שכם, הופכת בעיני חז"ל למקום "מזומן לפורענות":
תנא משום ר' יוסי: [שכם] מקום מזומן לפורענות: בשכם עִנּוּ את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד )מלכים א יא, כט( (סנהדרין קב ע"א).
אחד המקומות המפתיעים בהם נרמז סיפורה של דינה הוא חתימת ספר יהושע. בסיומו של הספר מזכיר יהושע את סיפור מסעם של בני ישראל, מסיפור היציאה לדרך של אברהם ועד ועד המסע בחזרה לארץ. בני ישראל מקשיבים לסיפור ומזדרזים לחדש את הברית עם אלוהי ישראל. ובסיום הספר ממש מתואר מותו של יהושע, קבורתו בגבול מנשה ואפרים וקבורת עצמות יוסף שהובאו ממצרים. הסיפור המדמם של יוסף והאחים מגיע אל סיומו, אל מנוחתו.

ומה עם סיפורה של דינה?

באופן מפתיע, נרמז סיפורה של דינה בפסוק המתאר את מקום קבורת עצמותיו של יוסף!
"בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם" (יהושע כד'). האזכור של שכם ושל חמור מהדהד בעוצמה את זירת ההתרחשות של מעשה דינה, שיצאה בדיוק משם – מֵחֶלְקָת השדה בשכם שרכש יעקב אביה מאת בני חמור אבי שכם.

המהלך של בני ישראל בכניסתם לארץ עוקב אחר מסעותיו של יעקב: הם חוצים את הירדן כפי שעשה יעקב, נכנסים לכנען ומתייצבים בהר עיבל, הסמוך לשכם, לחדש שם את הברית ובסיום הספר הם מתייצבים שוב בשכם על מנת לקבור את עצמות יוסף – לקיים את ההבטחה שהבטיחו אחי יוסף לאחיהם בהיותם במצרים.
המעגלים נסגרים: יוסף זוכה לקבורה בשכם, אליה יצא לחפש את אֶחָיו בהיותו צעיר בן שבע עשרה. עצמותיו נטמנות בחלקת מנשה, בנו, שבארץ כנען.
ומה עם דינה – מי מלווה את דינה? מי שומר עליה?

אפשרות אחת שמציע המדרש היא: יעקב אביה. אם מתוך רצון להיטיב את סופה של דינה ואם בהשראת החיבור הבלתי צפוי ביניהם בפסוקי הסיום של ספר יהושע, המדרש קושר בין דינה ליוסף ומחזיר ליעקב את התפקיד ההורי – לשמור על בני משפחתו:
יצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה [שכם] ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה […] הביא [יעקב] ציץ של זהב, וכתב עליו שם הַקֹּדֶשׁ, ותלה על צוארה [של אסנת] וְשָׁלְחָה וְהָלְכָה, והכל צפוי לפני הקב"ה, וירד מיכאל המלאך, והורידה למצרים לבית פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה. (פרקי דרבי אליעזר פרק לח')
ואם כך, מנשה היה נֶכְדָּהּ של דינה, והבאת עצמות יוסף לקבורה בשכם היו סגירת מעגל גם עבור דינה, שזכתה לשוב לארץ ולהתנחל בה – באמצעות נכדיה, אפרים ומנשה.

המדרש גם מחזיר לסיפור את המלאך החסר, את השמירה: הליווי שדינה לא זכתה לו מופיע בְּסִפּוּרָהּ של בתה, אסנת, שאילה צרויה דורשת את שמה: "ויעקב 'שָׁמַר אֶת הַדָּבָר'. אמר: אל תקרי אסנת, אלא 'אַתְּ נֵס'. ויסַמְּנָהּ בציץ זהב, והלבישה בכתונת פסים למען הצילה מידם [של אַחֶיהָ!]." (אילה צרויה, דרשוני)

אפשרות שניה היא האפשרות שמציעות נשים בדורות האחרונים, נשים שהתחקו אחר עקבותיה של דינה ומבקשות ודורשות להשמיע את קול זעקתה. כמו קולו של אילן עושה פרי בשעה שכורתין אותו, קולה של דינה "יוצא מסוף העולם ועד סופו, ואין הקול נשמע" (פרקי דרבי אליעזר, פרק לד'). והנה קם דור של נשים (וגברים!) ששמעו את קול הצעקה ומשמיעות אותה, נשים דורשות, מפרשות, יוצרות, אורגות מחדש את סיפורה של דינה, נשים הדורשות בשלומה של דינה, הדורשות להקשיב לקולה. והן בעיני הסולם, הן המלאכים העולים ויורדים, הן "מלאכי ציפורים" ההולכות לפניה בדרך.