עד שיתרצה הזמן

לָשִׂים אֶת סֵדֶר הַגַּן בְּרֹאשׁ מַעְיָנַי:
הַיֹּפִי הַמִּסְתַּתֵּר הֵד הַיְּשִׁימוֹן.
הֵיכָן הִשְׁאַרְתִּי אֶת הַדִּבּוּר בְּטַבַּעַת הָאוֹר?
הִתְבַּהֲרוּ הַשָּׁמַיִם – יִרְאַת שַׁלֶּכֶת
גַּנִּים נְטוּשִׁים.
אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל סֶכֶר הַהַשְׁרָאָה?
עָבַרְתִּי צְלָלִים וּמַהֲמוֹרוֹת;
שָׁמַיִם שֶׁאֵין מֵאֲחוֹרֵיהֶם
דְּבָרִים רֵיקִים.
סֵדֶר חָדָשׁ נָחַת עַל גַּנֵּינוּ:
יָצָא לִי שֵׁם שֶׁל אִישׁ הַפְּרָחִים.
הַחֶשְׁבּוֹן עוֹד פָּתוּחַ וְהַיָּד רְחוּמָה;
הַדְּלָתוֹת פְּעוּרוֹת וְאֵין מִי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָן.
רָאִיתִי דְּרָכִים מְכַלּוֹת אֶת פָּנַי.
סָרַקְתִּי אֶת הַהֵיכָל.
כַּמָּה אֶפְשָׁר לֶאֱחֹז בַּסַּנְסִנִּים?
דִּמְדּוּמִים, גַּעְגּוּעַ
אֶל חוֹף דּוֹמֵם
עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה הַזְּמַן.