הַיְּלָדִים עָזְבוּ אֶת הַבַּיִת,
אֶפְשָׁר לְהִסְתּוֹבֵב בַּבַּיִת עֵירֻמִּים.
אֲנִי לֹא מִתְבַּיֶּשֶׁת בְּגוּפִי,
עֲדַיִן מִתְרַגֶּשֶׁת מִגּוּפְךָ.
עִם צַלָּקוֹת וְסִימָנֵי הַדֶּרֶךְ,
כָּל נְקֻדָּה מֻכֶּרֶת וּמֻתֶּרֶת.
פִּתְאוֹם הַבַּיִת מְרֻוָּח לָנוּ מִדַּי,
כְּמוֹ בֶּגֶד הֵרָיוֹן אַחֲרֵי לֵדָה.
הַיְּלָדִים עָזְבוּ אֶת הַבַּיִת,
אֲבָל הַדְּאָגוֹת קִנְּנוּ וְהִתְרַבּוּ.
אִמִּי עִם לֵב גָּדוֹל שֶׁמְּפַרְפֵּר,
אִמְּךָ מַרְבָּה לָרוּץ וְגַם לִפֹּל,
חַיִּים בֵּין עֵץ וּפָּלִי שֶׁל הוֹרוּת,
בֵּין דּוֹר לְדוֹר, בְּתָוֶךְ הַתְּמוּרָה,
בְּתָוֶךְ שֶׁל יָדַיִם מוּשָׁטוֹת אֶל הָעֶזְרָה
שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עָלֶיהָ מוֹנוֹפּוֹל…
הַיְּלָדִים עָזְבוּ אֶת הַבַּיִת,
וּשְׁנֵינוּ עוֹד עוֹבְדִים יוֹתֵר מִדַּי קָשֶׁה.
אֲנִי צוֹלֶלֶת לִמְשִׂימוֹת בֵּין שִׁיר לְשִׁיר,
אַתָּה יוֹתֵר דּוֹרֵשׁ אֶת קִרְבָתִי,
עוֹשֶׂה הָמוֹן וְרַק לֹא מְבַשֵּׁל.
בָּעֶרֶב מְאֻחָר, כְּשֶׁנִּפְגָּשִׁים,
נֶעֱטָפִים בְּשֶׁקֶט הֲדָדִי,
אַתָּה קְצָת לְבַדְּךָ, אֲנִי קְצָת לְבַדִּי.
מָתַי נָבִין כְּבָר – הִגִּיעַ זְמַן לְהִסְתַּגֵּל
לִחְיוֹת אֶחָד עִם הַשֵּׁנִי
וּלְגַלּוֹת שׁוּב מָהוֹ בַּיִת, מִי אַתָּה וּמִי אֲנִי,
כִּי הַמַּעְגָּלִים שֶׁלָּנוּ מִשְׁתַּנִּים –
מָה נְרַבֵּעַ עוֹד אוֹ נְעַגֵּל?
מָה יַעֲשֶׂה אֶת הַהֶבְדֵּל?
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
