השלושים.

אני נוסעת הביתה לראשונה.

אני נוסעת דרך אור הנר. הכביש לניר עם סגור עדיין, אבל החיילים נותנים לי לעבור.
שוב אני לבד על הכביש, כמו לפני חודש.
אני נותנת גז ותוך חמש דקות אני בבית.
כמו תמיד, הדלת לא נעולה. אני פותחת אותה ונזכרת בלאה גולדברג:

כִּי זוֹהִי הַשָּׁעָה בָּהּ דַּלְתִּי נִסְגֶּרֶת,
וְהִיא תִּפָּתַח רַק בְּיוֹם הַמָּחֳרָת.

הבית בזמן אחר. כל השעונים שלו ממהרים בשעה. הם לא יודעים שבתל-אביב עברנו לשעון חורף.
הבית נראה בודד בלעדיי. הבדידות שלו מאיימת לבלוע אותי.
הבית נשאר כמו שהיה כשיצאתי ממנו. הוא די מסודר.
במקרר אני מוצאת את האמפנדס שהכנתי לשמחת תורה, מחכים.
לפני שאני זורקת אותם לפח אני רואה – הם נראים שלמים מבחוץ.