דרשה לשבת דינה של הרבה אסנת אלדר על קול הכאב ועל הקול המוסרי אל מול רוע אלים ואבסולוטי

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.
וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.

בראשית ל"ד

רוע מוחלט. רוע אבסולוטי, כזה שחונק את כל הדמויות המקראיות, עולה מסיפורה של דינה. הרוע של מעשה שכם בן חמור, הרוע של שמעון ולוי, ואפילו הרוע של יעקב ששמע את הסיפור והחריש עד שבניו חזרו מן המרעה. הרוע של חמור, אביו של שכם, שביקש מיעקב את ידה של בתו, זו שבנו אנס.

רוע כבד כמו ערפיח, שחלקיקי האפר שבו שוקעים על אדמה חרבה ועשן מיתמר מזירת האירועים. רוע שמלכלך בסמיכותו המאובקת גם את המעגל השני והשלישי של האלימות. רוע שעובר בגנים, שמשאיר ירושה רגשית של צלקות טראומטיות על דורות רבים. רוע אלים שמעצב דמותה של אומה שלמה.

בתוך הרוע הזה, שמסחרר את כל חושינו, נאלמות ונעלמות הדמויות הנשיות- דינה, אימה, שאר נשות המשפחה. היכן הן בתוך תרחיש האונס והמלחמה שבאה בעקבותיו? מי מחבק את דינה, מרפא את פצעיה, דואג כיצד האלימות שחוותה תשנה את חייה, לעד?

מול הרוע הייצרי, החייתי והמאורגן והנקמני, נולדה לפני 11 שנים התארגנות של רבות רפורמיות, בנות דינה, ששמה לה למטרה להשמיע את קולן וקולם של הנפגעים והנפגעות במעגלי האלימות השונים. לפני שלוש שנים חברו 'בנות דינה' לארגונים ולקהילות שאמרו, 'אחותי את', 'אחי אתה', ונולדה ׳שותפות דינה׳ שהיא יוזמה המאחדת ארגונים וקהילות מכל הזרמים כדי להעלות על סדר היום הציבורי את נושא הפגיעות המיניות, ואלימות לסוגיה השונים, באמצעות התארגנות קבועה, מדי שנה, בסמוך לקריאת סיפור אונס דינה בפרשת ׳וישלח׳.
זוהי אלטרנטיבה לרוע המתפשט, בחירה בשותפות מתוך אחווה, ואמון ואמונה, כזו המבקשת לתמוך בנפגעי ונפגעות האלימות, להדהד את סיפורן.ם של מי שלא יכולים ויכולות לדבר, ולמנוע השתקה.
השתקה היא סוג אכזרי במיוחד של אלימות, היא לא מאפשרת את הריפוי לא לנפגעים ולנפגעות ולא לחברה הסובבת אותם. השתקה גורמת לאלימות להמשיך לחלחל- ממחוזות של מלחמה למחוזות המשפחתיים, לתוככי מערכות היחסים העדינות ביותר.

לכן, הקול מוסרי שנשמיע ייצר מחויבות לסייע לנפגעים ולנפגעות בשיקום הגוף והנשמה וכן, יסייע לייצר חברה מוגנת המקיאה מתוכה מעשי אלימות. הקול המוסרי שנשמיע יחייב אותנו להעניק מענה לנפגעים ולנפגעות, ולקהילה הסובבת אותםן. הקול המוסרי יקטע את שרשרת האלימות הרב דורית, זו העוברת בגנים, בניואנסים התרבותיים, בלחישות, בזיכרונות הקטועים, בגוף.
סיפורה של דינה יאפשר לנו הערב להתרחק כדי להתקרב. להתרחק, כלומר להחזיר לדינה את הקול שהושתק והולאם במהלך הדורות. את קולה שלה. ולהתקרב, כך שנדע שאלימות לסוגיה נמצאת בכל חלל ואתר ואם כך היא, עלינו האחריות למגר אותה, להירתם כנגדה לפעולת נגד. העלאת המודעות השבוע היא לקיחת אחריות לאומית. היא צעד ראשון של תמיכה, ראייה, הקשבה, של החלטה מדעת- לא עוד.

דיבור, כמעשה חתרני נגד ניסיונות ההשתקה, הוא בבחינת גאולה. אבל, הוא לא מספיק. עשייה מוקיעת אלימות, גם היא מחויבת במציאות הישראלית שלנו. קביעת גבולות לשיח, להתנהגות, לבחינת התקבלות של אנשים אלימים במרחב הציבורי. קביעת אמות מידה מוסריים צריכה להוביל לחקיקה, לקביעת סעד ראוי לנפגעות ולנפגעים ולמיצוי הדין עם הפוגעים והפוגעות.
הערב, אנחנו מצטרפים ומצטרפות להשמעת הקול הציבורי הרחב. בקהילות רבות ברחבי הארץ מסופר סיפורה של דינה, סיפורן וסיפורם של נפגעות ונפגעים ומעגלי הפגיעה השונים. ואולי, יום אחד נוכל לספר את הסיפור גם כך:

וַתֵּצֵא דִינָה, בת לאה ויעקב, אחות לראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון וגם לדן, נפתלי, גד, ואשר. אחותן ובת דודתן של יוסף ובעתיד גם של בנימין. לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ, אולי לפגוש חברות חדשות במקום מגוריה החדש. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.: וכשחזרה לביתה רועדת, הלומה, חיבקוה אחיה והוריה. ספגו את דמה ואת דמעותיה. האכילוה והשקוה. סיפרו לה כי האלימות קרתה לה, שהיא לא אשמה. זו אלימות שהגיעה אליה, אבל לא הגיעה לה. בחלוף השנים היא היתה אשת איש, אימא, אשה משכילה, אשה מוערכת.
האונס היה לחלק מעברה, שינה את מהלך חייה, הפך לעוד גורם מעצב באישיות שלה. זהות נוספת לזהויות הרבות המרכיבות אותה. שמה היה דינה. כולנו בנותיה ובניה.