את יום ההולדת שלנו – בראש חודש אלול, נהגנו לחגוג יחד: אחי הגדול ואני, שנולדנו באותו התאריך. אחי נפטר בן 18. אני הייתי אז בת 14. חרות לוביץ כותבת על התלכדות תאריכים קרובים ומשמעותיים ומשתפת בשירים שכתבה בעקבות התחושות.

את יום ההולדת שלנו – בראש חודש אלול, נהגנו לחגוג יחד: אחי הגדול ואני, שנולדנו באותו התאריך. אחי נפטר בן שמונה-עשרה. אני הייתי אז בת ארבע-עשרה. הוא סיים את התיכון, אני רק התחלתי.
היום שבו מלאו לי תשע-עשרה שנים היה אחד הימים המורכבים בחיי: פתאום, באופן רשמי, עברתי את גילו של אחי הגדול. האובדן התחדד, ואיתו ההחמצה. מנגד – חגגתי באותו היום את ההתבגרות שלי, את חיי, את הדרך שהלכתי בשנים שחלפו.
לאט, ניסיתי להבין את החיים שמעבר לאובדן: את האפשרות לגדול אתו יחד, להחלים, להכיר בשינוי. לייצב את החיים על סף הרעידה, לאפשר לו לנוע ולהשתנות עם הגדילה האישית שלי והמשפחתית שלנו.

בשנים ההן, תקופה של מהומה פנימית, של נטישת המילים ואובדן־אמון, שירים של משוררים זרים נתנו לי מקום ודף ודיו, אפשרו לי להבין את עצמי דרכם, ולבטא את עצמי החוצה בעזרת מילים זרות.
בינתיים למדתי לא לברוח מהתחושות אלא ליצור מהן את פני החדשים. לכתוב אותן, להביא רפואה דרך המילים ואולי, אולי אפילו להעניק מילים למישהו אחר שזקוק להן כמוני, באהבה.

יום הולדת

אֱלוּל:
אֲנִי לְךָ וְאַתָּה לִי,
כְּמוֹ כָּל שָׁנָה.

גַּם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה אָפִינוּ שְׁתֵּי עוּגוֹת:
אַחַת לִי (שׁוֹקוֹלָד), וְאַחַת, בַּזִּכָּרוֹן, בִּשְׁבִילְךָ.
וְשׁוּב הֵרַמְנוּ כּוֹסִית, וְשַׁרְנוּ:
עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים, עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים.
(עַד מֵאָה – לִי
וְעַד עֶשְׂרִים – כְּבָר לֹא יִהְיֶה לְךָ.)

אָז הַשָּׁנָה, שׁוּב בָּלוֹנִים.
וְגָדַלְתִּי מִמְּךָ: אָ חִ י הַ גָּ ד וֹ ל
וְעַכְשָׁיו אֲנִי כִּמְעַט בַּגוֹבַה שֶׁלְּךָ,
וְגַם אֲנִי סִיַּמְתִּי בַּגְּרוּיוֹת,
וְלֹא הָיִיתָ לְהַסְבִּיר אֵיךְ לִישֹׁן בְּשַׂק שֵׁינָהּ,
וְאֵיזֶה נַעֲלַיִם לִקְנוֹת.

גַּם בֶּאֱלוּל הַזֶּה
הַמֶּלֶךְ הוֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה.
קְצָת יָהִיר וּזְקוּף כְּתֵפַיִם
הוּא יוֹרֵד מִלְּמַעְלָה –
אֶרֶץ הַיְּלָדִים הָאֲבוּדִים,
לִטְעֹם פְּרוּסָה
מֵעוּגַת גַּעְגּוּעִים.

אזכרה

פְּנֵי הָאָבְדָן, כְּמוֹ פָּנֵינוּ, הוֹלְכִים וּמִשְׁתַּנִּים:
הַשֵּׂעָר גַּדֵּל פֶּרֶא וְנוֹפֵל, שֶׁלֹּא נִרְאֶה. פִּצְעוֹנֵי־כְּאֵב
מַחֲלִימִים לְאַט (רַק מָה שֶׁגֹּרַד מַשְׁאִיר צַלֶּקֶת)
עַפְעַפֵּי־הַהַדְחָקָה נִמְתָּחִים הֵיטֵב.
הַצֵּל עוֹבֵר לִשְׁכֹּן בְּגֵאָיוֹת־הַקְּמָטִים שֶׁבֵּין הָעֵינַיִם,
שְׁרִירֵי הַפָּנִים שׁוּב לוֹמְדִים לְחַיֵּךְ. דְּבַר מָה הִתְקַשֵּׁחַ
בְּזָוִית הַסַּנְטֵר, בִּסְגִירַת הַשִּׁנַּיִם.
אִם הָיָה יָכוֹל, הָיָה אֹטֶם אֲפַרְכָּסוֹת־אוֹזְנָיו.
אִם רַק הָיָה יָכוֹל.

*

עֶרֶב. לְאַט נִזְקָף עַל הַמַּדָּף מִצְעַד הַפָּמוֹטוֹת:
בֹּעַז וְיָכִין שֶׁקִּבַּלְתִּי בִּירוּשָׁה אַחֲרֵי לֶכְתֵּךְ,
הָאֲנָפוֹת עֲדִינוֹת הַחִטּוּב שֶׁל אִמִּי,
נֵרוֹ שֶׁל אָחִי בַּכוֹסִית הַשְּׁקוּפָה.

אני מְשַׁפְשֶׁפֶת
כִּתְמֵי זִכָּרוֹן שֶׁהִתְכַּהָה
חֲלוּדַת שִׁכְחָה
אֲבַק זְמַן

דְּבָרִים קוֹרִים. רָחַקְתִּי מֵאֱלוֹהִים וּמִצְווֹתָיו
אַךְ עוֹד עוֹמֶדֶת, פָּמוֹט בָּשָׂר וָדָם מוּצָת בְּאוֹר עַרְבָּיִם,
נוֹשֶׁפֶת בַּגַּפְרוּר, מְכָסָהּ עֵינַי, וְלוֹחֶשֶׁת:
בָּרוּךְ אַתָּה
אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ וְצִוָּנוּ
לְהַזְכִּיר

למשפחה

עַכְשָׁו כָּל הָרַעַשׁ יַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת. גַּם אַתֶּם
תָּשׁוּבוּ לַחַיִּים הָרְגִילִים.

הַפַּחַד יְבַקֵּשׁ לְהֵרָפֵא,
חֲלוֹמוֹת קָשִׁים יַעַזְבוּ לְבִקּוּרִים רְחוֹקִים
לְגַעְגּוּעַ אָפֵל
וּמְתַעְתֵּעַ
(הָאָבְדָן הוּא הַגִ'ינִי:
מִתְגַּלֵּם בְּאֶלֶף צוּרוֹת)

נוּ, מָה, שִׁגְרָה יוֹדַעַת לְדַמּוֹת רְגִיעָה
אֲבָל מִתַּחַת – לוּחוֹת סוֹעֲרִים וְנוֹטִים
תָּמִיד
עַל סַף הָרְעִידָה