דרשה לשבת דינה מאת הרבנית מוריה רן על ההכרח לדבר אל מול שתיקתה של דינה בפרשת ׳וישלח׳ ועל השאלה המרכזית: איזו דמות נהיה כשסיפור דומה יגיע לפתחנו? נהיה כמי שחשים אחריות לראות ולפעול למען נפגעות ונפגעים.
עלינו לדבר כי בכך נעמוד לצידה של דינה ולצד מי שנפגעו בדרך דומה, ועלינו להתייצב ולהתנגד מול מי שמבקשים לפגוע בדרך זו בזולת.
כשהרהרתי איך אכניס את מחשבותיי על מעשה דינה לדקות בודדות עלה בי הרצון לשתוק. מרוב מילים להיאלם. ובאמת, נוכל להעביר את הדקות הבאות המוקדשות לדבר התורה בשתיקה. כך ראוי.
אך זעקת דינה והנפגעות והנפגעים הדומים לה עד היום, לא מניחים אותי לשתוק, כפי שאמר הקב"ה במדרש על פלוטית – "אפי' אני מבקש לשתוק, דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק".
באבות דרבי נתן (נוסחה ב פ"ג) מסופר כי דינה, הבת הקטנה, היתה בודדה ולא מושגחת. בזמן שאחיה ובית אביה היו יושבים ושונים בבית המדרש, היא יצאה לראות בבנות הארץ. היא יצאה וראתה עולם, אך בני משפחתה לא ראו אותה. פגיעות מיניות רבות מתחילות בחוסר השגחה.
מדרש בראשית רבה מתאר בדיוק להפך, שיעקב נעל את דינה בתיבה בזמן שעברו את הירדן ועת שנפגשו בעשיו, ששמר עליה יתר על המידה מפניו, שמא ייקח אותה, אך התוצאה היתה הפוכה ולאחר שחרורה מהתיבה היא יצאה אל העולם ושכם לקח אותה ממנו. פגיעות מיניות רבות מתחילות ביתר השגחה.
מן המדרש נחזור את הפסוקים עצמם, נעיין בתפקידים השונים, באקטיביות והפאסיביות של הדמויות.
דינה- עליה נאמר רק שני פעלים בפסוק הראשון בפרק ל"ד- ותצא, לראות. אקטיבית ונדממת.
שכם בן חמור- פעלים רבים- וַיַּרְא, ויקח, וישכב, ויענה, ותדבק נפשו, וַיֶּֽאֱהַב, וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב, ויאמר שכם אל חמור אביו… עובר ממש תהליך ממעשה התפיסה והעינוי, לאהבה ושכנוע, ולאחר מכן מנהל משא ומתן ומרבה במחיר עבור דינה.
יעקב- שמע, וְהֶחֱרִ֥שׁ, ורק בסוף הפרק נוזף בשמעון ולוי- עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי.
בני יעקב- וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד, ואז הם מנהלים משא ומתן במרמה ונוקמים באנשי עירו של שכם. אקטיביים מאוד.
הסיפור ממשיך למשא ומתן בין הגברים שבשתי המשפחות, ואין קולה של דינה נשמע. יכולנו לשתוק כנגד שתיקתה, ובכל זאת הנה אנחנו מדברים כדי לעמוד לצידה ולצד מי שנפגעו בדרך דומה, וכן לעמוד ולהתנגד מול מי שמבקשים לפגוע בדרך זו בזולת.
המלבי"ם מגדיר את אונס דינה כמעשה "נבלה", "כרצח בעצמותיה". אם כן, אולי לא מפתיע שאחי דינה, שמעון ולוי, ביקשו להרוג את שכם ואת חמור אביו, האחראים על שבייה ועינוייה. ואולי, לא מפתיע שדינה שותקת, שהלא היא כבר כמתה.
ומה על שאר הדמויות?
הזמן הקצר מקפיץ אותנו אל המסר, איזו דמות נהיה כאשר סיפור דומה יתגלגל לפתחנו –
לעולם אל נהיה כשכם בן חמור. ודאי. ונלמד ממנו גם שלא לתת לתאוות לסמא עינינו מהאחר, לא נתחמק ונשכנע "על-לב" נפגעים, שמא אולי לא נפגעו באמת.
שלא נהיה כיעקב, אלא אם נשמע לא נחריש.
שנהיה כבני יעקב, שנבין מיד את חומרת הענין ונפעל. לגבי מרמה ונקמה, ובכן, כל עוד המדינה מתוקנת ועושה את חלקה, אין לנו צורך בכך.
שלא נהיה כבני העיר, שהרמב"ם כותב עליהם בהלכות מלכים ומלחמות "וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה. שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ." שנראה, שנדע, שנדון.
לא נתעלם, לא נאלם.
אלימות מסוג זה קיימת ברמות שונות בכל מקום. לצערנו, זה בבחינת "לית אתר פנוי מיניה", או שמא "כי לא יחדל אביון-בריון מקרב הארץ" (על דברים טו יא). החטופים שחזרו מספרים על הפגיעות שעברו, זוהי לא רק נחלתן של נשים, ולא רק בקרב השבויים, גם במציאות שמסביב, שמסביבנו.
ראוי להאזין גם להד המצוי בשיר הבא:
עצב שמעון ולוי | מאיר לאור
הִיא חִפְּשָׂה שָׁלוֹם עִם בְּנוֹת הָאָרֶץ
שֶׁלֹּא חִפְּשׂוּ אוֹתָהּ.
כְּשֶׁהִיא הָלְכָה אֶל הָאַחִים
הֵן הָלְכוּ לִשְׁכֶם,
הָאִישׁ.
הֵבִינָה לִפְנֵי כֻּלָּם
שֶׁיֵּשׁ פֹּה רֹעַ
אֵיזוֹ תַּפְנִית,
כְּשֶׁנִּרְמְסָה הַגָּדֵר
דִּינָה הָיְתָה תַּצְפִּיתָנִית.
