כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי שׁוֹכֶבֶת עַל הַבֶּטֶן
הַזִּימִים נִפְתָּחִים, זְנַב שְׁתֵּי הַקְּשָׁתוֹת
נוֹגֵעַ קַלּוֹת בַּמַּיִם, כִּמְעַט בְּרִחוּף,
עֵינַי סְפוּגוֹת מֶלַח וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה
בִּפְעִימוֹת הַגּוּף, בְּצִמְאוֹן הַמַּבָּט.
כְּשֶׁאֳנִי מְנַסָּה לְהוֹשִׁיט סְנַפִּיר
לִפְתֹּחַ פֶּה
לְהִתְחַכֵּךְ בְּזִימִים הַזָּרִים –
אֵין מִי שֶׁיַּשִּׁיק לִי
זְנָבֵךְ מִצְטַנֵּף בְּשׁוּנִית.
הַנְּטִישָׁה נִנְעֶצֶת בִּי,
טַעְמָהּ הַמַּתַּכְתִּי בְּחִכִּי.
אִמָּא, הַאִם תַּרְגִּישִׁי
אֶת נַפְשִׁי מְפַרְפֶּרֶת הַחוּצָה?
כְּשֶׁהַבֶּטֶן שֶׁלִּי מְבֻקַּעַת
וְהַזִּימִים נִפְעָרִים
אֲנִי שׁוֹמַעַת מִשְׁאָלָה
עוֹלה מִתּוֹכִי קַלָּה
שְׁטוּפַת בְּכִי כְּשִׁירָה לְשׁוּבֵךְ:
לוּ רַק הָיִיתְ יְכוֹלָה
בִּשְׁתִיקָה לְלַמֵּד אוֹתִי
אֶת שָׁפַת הַחֶמְלָה.
