את תלכי בשדה – הליכה בתוך הספירות

ההליכה מחג הפסח אל חג השבועות יכולה להתפרש ולהעניק חוויה של תנועה מהבטחת האביב לקציר החיטים שבקיץ, עם תקוות, החמצות ותיקון המידות בליווי ספירת הימים וגדילת הציפיה. הן אפשר להלך בין תחילת החום להתבססותו ולהביט אל עבר האיחוד, הייחוד, המלוכה

בספירה שספרנו בין הקלה להקלה, בין תקנת יציאה מהבית לְמִשְׁנֶיהָ – נדמה שכמעט ודילגנו מריחות האביב אל עיצומו של קיץ על תבואותו החדשה.
ספירת העומר אשר ברבות הימים הוטענה גם במנהגי אבלות מתמקדת במקורה בהקשר החקלאי שבתקופה. ואכן הצעידה במרחב הספירה מורגשת אולי יותר מכל בהשתנותו העונתית של הטבע, במעבר שבין ניצני הבטחת האביב הגולמיים – אל הבשלת ומימוש הקיץ, השדות המזהיבים תוך כדי ספירה עד כדי יובש ממשי, שהרי קצר פה כל כך האביב…

ספר הזוהר רואה את התהליך של הימים בין פסח לשבועות כתיקון והטהרות בדרך לייחוד מתן תורה:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, לָכֶם דַּיְיקָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים, לָהּ: לְעַצְמָהּ. אוּף הָכָא לָכֶם: לְעַצְמְכֶם"

(ספר הזוהר פרשת אמור, צז:עב)

תרגום: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם – לָכֶם דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים". לָּהּ – לְעַצְמָהּ. אַף כָּאן לָכֶם – לְעַצְמְכֶם"

ספירת העומר – על אף שבפרטיקה שלה עשויה להיאמר בפומבי – היא בעצם כאותה ספירה המלווה את ימי הנידה וההיטהרות הנשית, פעימת השבע שמהותה ומגמתה מופנת כלפי פנים.
אופי התיאור הזה דומה ל"לך לך" האברהמי שגם אותו קורא הזוהר כהליכה בעלת מימד פנימי:

"לֶךְ לְךָ, לְגַרְמָךְ לְאַתְקָנָא גַּרְמָךְ, לְאַתְקָנָא דַּרְגָּא דִילָךְ" (ספר הזוהר, פרשת לך-לך, עז:ע"ב)

תרגום: "לך לך – לעצמך, לתקן את עצמך, לתקן דרגתך"

ספירת העומר היא הליכה קודם כל אל עברך עצמך, למענך ולמען תיקון והתקנה מחודשת, הליכה מטפורית ומוחשית גם יחד אל ארצות נפש חדשות.
מנהגי קריאות המגילה בכל אחד מן הרגלים המלווים את הספירה – מזמין אותנו להביט איך השינויים במרחבי הטבע קשורים בשינויים במרחבי הנפש;
לבחון את המעבר משיר השירים (הנקרא בפסח) על תיאוריו האביביים, למגילת רות (הנקראת בשבועות) בשעת קציר חיטים. מסיפור האהבה החמקמק ("דודי חמק" "מדלג") אל המחויבות העמוקה (באשר תלכי אלך).

איזה דרך נכבשת בתוך הפער הזה? איזו תנועת הליכה פיזית ונפשית גומעת את המרחק בין כרמי שיר השירים לגורן רות? בין היין ללחם? איך מטוטלת ה'רצוא ושוב' מוצאת מנוח בשדות בית לחם, בדרך לכינון ממלכה? איך מצליחים לבנות בית ממשי בעולם?

יש לנו אפשרות לשזור את הריתמוסים השונים של כל אחת מהמגילות ולשמוע את הלחן הנצבר מבין הקריאות המיוחדות בכל רגל ובשניהם יחד:

אחת התמונות המזוקקות ביותר של לב מערכת היחסים בשיר השירים מצטיירת ברגע שבו הדוד מתדפק על דלת הרעיה:

"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.
פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם (…) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר(…)"(שיר השירים, פרק ה', פסוקים א-ו, בדילוגים)

מ"על כפות המנעול" שכתב ש"י עגנון ועד מאמר "קול דודי דופק' של הרב יוסף דב סולובייצ'יק – מקבלת תמונת ההחמצה הגדולה הזו מקום של כבוד בסוגיות ספרותיות, בהגות תיאולוגית ועוד… ונדמה שלא נמצאה עוד התשובה המספקת של ההתמהמהות הזו מפני פתיחת השער לדוד שמביע כמיהה עזה לבוא אליה.
ר' משה קורדברו, מציע מפתח לשער הזה: בהמשך לתפיסה המסורתית של שיר השירים כסיפור מערכת היחסים בין כנסת ישראל לאל, הוא רואה ברעיה את דמות השכינה, המהות הנשית –האלוהית הקרובה למציאות ומבקשת להתאחד עם הקדוש ברוך הוא.
רמ"ק רואה בכותנת שהיא פשטה את כתונת "ההנהגה התחתונה" – החיבור שלה אל המציאות הארצית שמתרחש  באמצעות הרגליים היורדות מטה:

"ולזה היא אוספת לפעמים בחינות ההנהגה מאלו התחתונים מפני הטינופת המצוי שם. ולזה אינה חפצה באלו, מפני צער המגיע אליה מההנהגה התחתונה. ולזה, כאשר יאסוף רגליה למעלה אל המטה תתנצל מן ההנהגה התחתונה שאינה מקושטת ומתוקנת כראוי, (ספר אילימה, תמר ד פרק ט"ו).

בת הכפר – השכינה, באמת ובתמים חוששת מהירידה שלה מהמיטה, ממאנת ללכלך את רגליה באופן העמוק ביותר שבו הן עשויות להתלכלך, בהתבוססות בקרקע המציאות הקשה והמלוכלכת. היא רוצה להתכנס אל מיטתה, אל עצמיותה, אולי גם אל הנקודה שבה הנוכחות שלה לא מתקיימת בזיקה אל מישהו אחר.
אלא שהדרך היחידה לאיחוד שלה עם הדוד כרוכה ביכולת ובהסכמה לרדת, להיעמד על הרגליים דווקא מפני שהמציאות אינה מתוקנת. זו הדרך שהובטחה על מנת שלא ישכחו ויעזבו כל אותם עניינים גשמיים ומאוסים ויוכלו להתעלות יחד איתה.

ובינתיים, בתוך ההתכנסות והקושי הכנה הנוגע ללב של בת הכפר, בתוך ההתמהמהות – דודי חמק עבר…

במגילת רות מופעים רבים של פעולת ההליכה. וכמאמר רמ"ק:

"וסוד הרגלים האלו הם מתתקנים בהיות האדם מכתת רגליו בעבודה"… (שם, שם)

רות מקיימת גם היא את פעולת ה"לך לך" של אברהם שהיא כאמור במהותה פעולה מנטלית. מי שמזהה בה את האיכות הזו, הוא בועז:

"וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (רות ב, יא)

רות, שעל פי המדרש יודעת מלוכה מה היא ("רות בת בנו של עגלון, בנו של בלק מלך מואב". בבלי, הוריות י ב) יורדת אל אדמת בית לחם אשר מחספסת פניה אל הגרה בשעריה. יש הסכמה של רות ללכת אל מרחב לא מוכר, לכתת רגליים כאחרונת העניות לשדה בועז, להעיז ולהסתכן בלכלוך הארצי, ללכת חשופת רגל, לשאת שלפי שיבולים דוקרים שתמתק דקירתם…

יש את ההסכמה של בועז להיות מעבר לגואל ה"טוב" ולהסתכן בהשחתת נחלתו. לא לפחד מההנהגה התחתונה. מהקרקע הקשה (בעל תיקוני הזוהר אף קורא את סצינת המפגש בגורן כרגע של העמדת הנשמה- השכינה הנפולה, על רגליה. תקוני זוהר, תיקון כ"א). בועז ורות מעזים לקפוץ אל מעבר לפער בין הגרה ובעל השדה המיוחס, בין הרעיה בת הכפר הפשוטה בנשים, לדוד ממשפחת המלוכה.
אל עבר האיחוד, הייחוד, המלוכה

אל עבר הבית.
מהבטחת האביב לקציר החיטים שבקיץ.