נאום שנישא בעצרת ״הבית המשותף״ על ידי הרבנית שרה סגל־כץ לצד דוברות ודוברים נוספים בקריאה להשבת החטופות והחטופים למען הבית המשותף של כולנו.
אני, הרבנית שרה סגל כץ, מורת הלכה ומנהלת מרכז גלויה, שותפה בתוך יוזמה של ארגונים וקהילות שבשבוע הקרוב נדגיש את דמותה של דינה מהפרשה הבאה שנקרא – פרשת ״וישלח״.
התאגדנו יחד, בית דינה שמאזינות לעדויות על פגיעות מיניות, בנות דינה שכותבות שנים ארוכות ומעלות מודעות לפגיעות מיניות, ופרויקט דינה שנאבק בתוך הוועדות באו״ם כדי להגיע להכרה באונס, בפגיעה מבוססת מגדר באזורי טרור ומלחמה. ואל כל זה הצטרפו ארגונים וקהילות בארץ וגם בניו-יורק.
אנחנו מתחילות פעימה שבכל שנה, בלי הגדרות, בלי גדרות ובלי מגזרים, פשוט נדבר על זה. נעלה מודעות ואולי נוכל למנוע את דינה הבאה. אולי ניצור מוגנות.
בפרשת וישלח מתואר האונס הראשון במקרא וכך כתוב: ״וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ״.
הסיפור המקראי מתאר כיצד יוצאת דינה מביתה ונאנסת על ידי שכם, שאחר כך מבקש להינשא לה. הוא חשב שככה אפשר לעשות.
האחים שלה שמעו על כך והחליטו לנקום את כבודם שלהם. הם חשבו שככה אפשר לעשות.
היא נשארה שם בלי קול.
היא נשארה שם.
אנחנו עם דינה.
Don't deny Dina
זה מה שקרה, ועם זה אנחנו מתמודדים.
כולנו כבר יודעים: אונס הוא נורא ואסור, זה מובן. אבל אפשר עכשיו לומר – גם עמידה מנגד. שתיקה והשתקה ועיסוק בנקמה – לא מביאים חיים.
אנחנו, חפצי חיים, מבקשים מתינות, רוגע, נורמליות ששכחנו שאפשרית. אנחנו חייבים כבר להתחיל בתיקון וריפוי. אנחנו רוצים את החטופות והחטופים בבית.
אנחנו לא יודעים מה קורה עכשיו שם. אנחנו גם לא נדבר מעל הראש ונחליט מה קורה שם. אבל שבי הוא אובדן חירות במובן הראשוני והבסיסי ביותר, והחרדות והדאגות שבגינן, אנחנו לא נושמים ולא ישנים לבדן מספיקות רק על זה וגם על הדאגות שמעבר לזה.
דינה הוא סיפור של קול מושתק, של אלה שנפגעו, ולכאורה הן לא צד בסיפור.
בימים האלה החלשות ביותר יושבות במנהרות, או בכל מקום שאנחנו לא יודעים עליו – ואנחנו לא שומעים את הקול.
בימים האלה יושבים שבויים חטופים במקומות שאנחנו לא יודעים ולא שומעים אותם. אנחנו יכולים להיות להם לקול. אנחנו נשמיע את זה.
במקום לדבר על אסטרטגיות, במקום לדבר על גבולות ונקמה, אנחנו רוצים להציל אחיות ואחים.
במקרא פספסו את השורדת, אם שרדה בכלל. אנחנו רוצים שהם והן ישרדו. אנחנו צריכים לשרוד. כולנו, בדינה קרה הדבר. אונס, פגיעה, כל פגיעה מינית: רוחנית, נפשית, קורית לאדם אחד, לאישה אחת. יש תרבות שמאפשרת, יש תרבות שנותנת לזה להימשך. אנחנו יכולים להגיד: "בנו הדבר. אנחנו אחראים. בתוכנו דינה יושבת".
מי שמורגלים בקריאת פרשת השבוע הורגלו אולי אולי שלא במכוון להיות עדים דוממים ושנה אחר שנה לשמוע את סיפור אונס דינה ולהעביר דף ולגלול את הספר ולהמשיך.
התרגלנו להיות עדים דוממים לזוועות – ולא להילחם. אנחנו לא נמשיך להיות כך. אנחנו נותנים קול ואנחנו נאבקים.
כדי לדבר על מוגנות, כדי ליצור מניעה, צריך קודם כל לתקן פגיעה שמתרחשת ונמשכת. ואז נתחיל עם ריפוי.
אולי אפשר לנסות בתוך מצב שבור, אבל זה כמעט לשקר לעצמנו. חייבים להציל את מי שאפשר להציל. זה לא עניין של ימין ושמאל, זה לא עניין של ויכוח. אלה חיים.
החל ממחר נקיים בארץ פעילות של שיעורים, הרצאות והדרכות בנושא פגיעות מיניות, מניעה, איך בכלל לדבר על מה שאי-אפשר לדבר. נקיים טקסים ברחובות דינה. ארבע רחובות דינה יש בארץ. כמה רחובות של שאר השבטים אתם מכירים?
כמה הכחשה והשתקה יש בדבר הזה, דרך ההבנה שיש רק ארבע רחובות דינה.
וכשאנחנו כאן רוצים לדבר על חינוך ושינוי חברתי, אנחנו אזוקים בתוך מצב של דאגה לדבר הראשוני.
האחיות והאחים שלנו שבויים, וכל דיבור על תקווה כל הזמן נפגע, בגלל שאנחנו נושאים את הפציעה וצריך לטפל בפצעים האלה קודם כל.
כולי תפילה שהחששות הכמוסים ביותר שלנו לא מתרחשים, שרק החששות הכאילו מתונים, ושההצלה פשוט תגיע מהר.
אני מקווה שהחטופות והחטופים במצב של גוף ונפש שנוכל פשוט להתחיל איתם את הריפוי כשיגיעו. עכשיו. שיגיעו. שיגיעו.
אחרי 428 יום אנחנו כאילו רגילים לפעול בתוך הקושי הזה. אסור לנו להתרגל לזה. אנחנו לא מדפדפים דף בספר.
אני רוצה לומר משהו אישי. נסעתי עם משפחתי באוגוסט 2023 לתקופת חיים בניו יורק. שישה שבועות אחרי שהגענו – העולם התהפך.
אני חיה שם בתור ציבור רחב שדואג וחרד ולא ישן, והאדמה רועדת. האדמה רועדת כאן ורועדת במקומות נוספים.
אני כואבת כאן וכואבת שם, וכך הכאב. אין לו סוף הכאב. הוא חייב להוביל למעשה של הצלה.
בשבוע הקרוב נדבר על דינה כי צריך לדבר על מוסר, מוסר באשר הוא. תרצו לקרוא לזה מוסר יהודי, תקראו לזה יהודי. אני אגיד מוסר.
אנחנו רוצים חיים, אנחנו רוצים הצלה, אנחנו צריכים להתחיל לבנות את עצמנו עם כל מי שיבואו, וביחד להגיע אל הפרק הבא. הלוואי והם יגיעו עכשיו, והם יינצלו עכשיו.
