צוריאל אסף

זְמַן הָאוֹתִיּוֹת הַנּוֹשְׁרוֹת מִתַּחַת לְמַדַּף הַסְּפָרִים, / רֵיקוֹת, נְבוֹכוֹת מִזֶּה שֶׁהָיִיתִי וְאֵינֶנִּי עוֹד

(כָּל הַתְּהוּדוֹת מְרוּטוֹת כָּעֵת) / אַף-אֶחָד לֹא יַעֲצֹר אוֹתִי

אָז עוֹד לֹא נוֹדַע לָנוּ דְּבַר הֲלִיכָתָם הָאִטִּית שֶׁל הַזְּרָעִים / עַל קַבֵּי הַזִּיפִים הַשְּׁבִירוֹת שֶׁלָּהֶם / עַל תִּקְוַת הַשִּׁיפוֹן בַּמִּסְפּוֹא / עַל נוֹפֵי הַסֵּתֶר שֶׁהֻפְנְמוּ בְּמִגְדַּל הַתַּחְמִיץ.

אֲנִי עוֹבֵר לְיַד שִׁרְיוֹן צָב מְנֻתָּץ לַסֶּלַע / וּמְדַמֶּה לְעַצְמִי אֶת מַבְּטֵי הַהִשְׁתָּאוּת וְהָאֵימָה בְּעֵינָיו / בְּטִיסָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה וְהַיְּחִידָה

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי נַמְשִׁיךְ / לִשְׁאֹב, לְהַשְׁלִיךְ, לְרַסֵּק / בִּמְכוֹנוֹת בַּרְזֶל עִוְּרוֹת