את הזכות להתבכיין ולקונן יש לנכס מחדש, כדי לדעת להגיב לפגיעות מיניות בצורה קשובה לקורבנות.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

בשנת 1975 התפרסם השיר "היכן החייל שלי" שכתבה הלחינה ושרה אהובה עוזרי, שעשתה אז את צעדיה הראשונים בזמר המזרחי בארץ. השיר, שזיכה את אהובה בתואר 'המלכה של ישראל השנייה', נכתב בסגנון שונה מכל מה שנשמע עד אז על במות ועל גלי האתר, כולל בעצרות זיכרון ובטקסי יום הזיכרון הממלכתיים. 

"כשהיא [אהובה] שרה את "החייל שלי"… היא מצליחה לסחוט מהקהל שלה מה שאריק איינשטיין לא הצליח מעולם לסחוט מקהלו-שלו", כותבת שרית ישי בכתבה על אהובה עוזרי בספטמבר 1976, זמן קצר אחרי ההצלחה המטאורית של האלבום הראשון של עוזרי, שנקרא על שם השיר.¹

השיר דיבר בשפה טקסית אחרת, שפה עתיקה שלא במקרה נגעה ישירות אל לב השומעים, בפרט אלו שהגיעו מרקע מסורתי: שירת הקינה. בראשית דרכה היתה אהובה עוזרי המקוננת של שכונת כרם התימנים. היא כתבה את השיר "היכן החייל שלי" כשיר קינה על בנה של שכנתה שהיה חייל מילואים במלחמת יום הכיפורים והוכרז כנעדר, וכך יצרה הזמרת הצעירה עוזרי את המפגש הבלתי צפוי בין הזמר העברי לשירת המקוננות.

מיהן המקוננות?

המקוננות היו נשות קהילה בחברות מסורתיות שתפקידן היה לקונן על חברות וחברי קהילה שהלכו לעולמם, כחלק משמעותי ממנהגי האבל של הקהילה, החלק שהופקד באופן אקסקלוסיבי בידי נשים, כאשר הגברים מלאו את התפקידים ההלכתיים כמו אמירת קדיש, תפילה ולימוד בבית האבלים. מִשְׁנָה כתובות מציינת במפורש שנוכחותה של מקוננת אחת לפחות היא חלק בלתי נפרד מלוויית המת: 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִים² וּמְקוֹנֶנֶת.³

שירתן של המקוננות היתה שירה ריתואלית, רפטטיבית, המשלבת בכי וצווחות, שלצידן מחוות אֵבֶל כמו טפיחה על הגוף, ספיקת כפיים, הכאה על החזה ולעיתים גם שריטות על העור. במקרים רבים כתבו המקוננות שירים ולחנים מיוחדים עבור המת, כאלה המתארים את מעלותיו ומשחזרים את נסיבות פטירתו. נראה שתפקידן היה קודם כל לעורר את הנוכחים לבטא את רגשות האֵבֶל ולעוררם לבכי, וברובד העמוק והמסתורי הן גם ליוו את נשמת המת בצאתה לדרכה מן העולם. בהקשר החברתי הן שמשו נציגות הקהילה שהביעו בקולן ובמחוותיהן את שותפות הקהל בכאבם של האבלים על האובדן שחוו ולהעניק להם מעטפת קהילתית. 

ורד מדר, במאמר 'החיפוש אחר תחושה של בית' מזכירה את תפקידן של הקינות בחברה התימנית המסורתית:

הקינות… משמשות כלי לביטוי הצער והכאב, ולכן הן נתפשות כקריאה לשותפוּת בחוויה וכדרך לאחֵד את הקהילה סביב משבר של אחד הפרטים בתוכה ובכך להקל עליו: "הקינות על מוות קירבו אנשים בודדים זה לזה, ויצרו את הקבוצה שהקלה על היחיד להתמודד עם המוות", כתבה רבקה שכטר על תפקידן של הקינות השומריות שנכתבו לפני כ-3,000 שנה.⁴ 

כמו מנהגים מסורתיים אחרים, בפרט כאלה שעברו כמסורת בעל-פה מסבתא לנכדה ומאם לבת, נוכחותם של המנהגים והמסורות הללו הולכת ודועכת. בארץ היה תהליך הדעיכה מהיר במיוחד, כאשר המנהגים אותם הביאו עולות מארצות המזרח, תימן וצפון אפריקה הלכו והתפוגגו תחת מכבש ה"כּוּר היתוך" הישראלי. המדינה החליפה את הקהילה, האיפוק וההתנהגות ה"מכובדת" החליפו את ביטויי הרגש הקמאיים במהלך שמשמעו היה שטקסי האבלות הופקדו באופן גורף בידי גברים וכך קיבלנו מחיקה כמעט מלאה של הקינה כחלק ממנהגי האבלות בארץ. במקום התפרצות הכאב והבכי, פגשנו את האמירה המקוממת: 'באתי לנחם ויצאתי מנוחם', כשבח להתנהגות המאופקת של האבלים.

עם זאת, בשנים האחרונות, עם התעוררות הרצון של הדור השלישי לחקור ולשחזר את המסורות שהביאו איתן ואיתם הסבים והסבתות, חזרו המודעות והסקרנות ביחס לנוכחות המקוננות בטקסי האבל.

אהובה עוזרי, בהיותה אומנית פורצת דרך, פתחה בפני הדור שבא אחריה את האפשרות לשלב מרכיבים של שירת המקוננות אל לב הזמר הישראלי.

הזמר שי צברי בתחילת דרכו כזמר עצמאי מספר על מקורות ההשראה שלו:

המוזיקה והשירה תמיד היו שם. אבי היה שליח ציבור ולימד אותי את הפיוטים ואת טעמי המקרא בניגון התימני וסבתא שלי הייתה מקוננת בהלוויות.⁵

בראיון נוסף, שנה אחר כך, הוא מעיד על עצמו:

איכשהו אני חושב שהצעקה הייתה שם תמיד. תמיד נמשכתי לאנשים ששרו את הכאב שלהם … השריקות, המאוולים, הצעקות והכפיים השתלבו בזה לאט לאט.⁶

בנות דינה – להחזיר את הקינה על כַּנָּהּ? 

היינו קבוצה של רבות שהתחילה להיפגש במהלך שנת 2015 במטרה להשמיע קול יהודי-רבני בנושאים של פגיעה מינית. חיפשנו שפה יהודית טקסית שנוכל לדבר בה על מנת להדהד את הנושאים הקשים של גילוי עריות, אונס, אלימות מגדרית ולתת להם קול. התחלנו עם דינה. רצינו להשמיע את זעקתה האילמת, המושתקת של דינה, שהגברים סביבה מחליטים, בוחרים ועושים בה כרצונם, בעוד קוֹלָהּ לא נשמע. שאלנו את עצמנו מי היתה דינה, מה עלה בגורלה, האם זכתה לצאצאים, למשפחה. רצינו להיות בנותיה שמשמיעות קול ומקימות את השבט האבוד, השבט השלושה-עשר, על שמה. 

החיפוש אחר שפה טקסית המדברת על פגיעות מיניות, מעלה מודעות אל גודל הבעיה ומורכבותה ומבקשת מענה עבור נפגעים ונפגעות, הובילה אותנו לכיוונים שונים, כמו למשל דרשות ומדרשים העוסקים בדמותה של דינה, הזכרת שמות קורבנות לאלימות מגדרית בקדיש, טקס קריעה וטבילה בעקבות אונס.⁷ בתהליך החיפוש התחלנו לחקור את נושא המקוננות, כעיסוק נשי שהיה חלק משמעותי וחשוב בקהילות מסורתיות. רצינו ללמוד מחוכמתן של נשים קדומות, ללמוד מהאופן שבו עוררו והעירו את תחושת הכאב, הציפו את הדמעות, והשכילו לארוג את הכאב לתוך הרקמה הקהילתית כחלק ממחזוריות החיים שחווים חֲבֵרֶיהָ. בכך היינו שותפות לנביא ירמיהו, המקביל בין אומנות הקינה לבין חוכמה. הנביא קורא למקוננות כמי שבחוכמתן יעוררו את האפשרות לבכות על אובדן וחורבן:

כה אָמַר ה' צְבָאוֹת: הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה:
וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם.⁸

ביקשנו גם אנחנו להיענות לקריאתו של הנביא ללמוד וללמד את אומנות הקינה: 

וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה.⁹

ייתכן שיכולנו בנקודה זו לשאוב השראה מנשים חכמות נוספות, שתפקידן היה לטוות חוטים מצמר העיזים, ולארוג את היריעות לבניית המשכן. עבודת הנשים הנזכרת במלאכת הכנת המשכן משלבת פעמיים בין חוכמת האישה לבין יכולתה להבין ולפעול מהלב: 

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ… וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים.¹⁰

ההתמחות של נשים במלאכת טווייה ואריגה נושאת משמעות סמלית, ומשקפת את תפקידן בטיפוח הרקמה המשפחתית והקהילתית דרך סיפורי משפחה, אגדות עם, שירה, ריקוד וטקסי מעגל החיים. נוכל לדמיין אותן רוקמות את סיפוריהן לתוך הטקסטיל שהן יוצרות ולתוך השירים והקינות שהן שרות, וכך מעבירות את חוכמתן וניסיון החיים שלהן לבנותיהן ולבאות אחריהן. במובן זה, אפשר לראות את תפקיד המקוננות כמי שאורגות את האובדן האישי לתוך רקמה של המשכיות, שותפות וערבות הדדית בתוך הקהילה.

בין פגיעה מינית למנהגי אֲבֵלוּת

שלושה מקורות השראה טוו עבורנו את הקשר בין שני העולמות.

1. מקרא

המקור הראשון, אולי מפתיע בפשטותו, לקוח מפרשת כי תצא, שם נקשר אונס הנערה המאורסה בשדה למעשה רצח (או רצח הנפש?):

וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. ולנער [וְלַנַּעֲרָה] לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לנער [לַנַּעֲרָה] חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָה.¹¹

2. עדות

באחד ממפגשינו הראשונים סיפרה אישה על אונס קשה שעברה בגיל צעיר, ועל תקופה מורכבת בבגרותה שבה התמודדה עם התפרצות מחודשת של הטראומה:

כל מה שרציתי היה להתאבל. לשבת על הרצפה ולהתאבל. רציתי שיאכילו אותי, רציתי שישבו איתי על הרצפה, שיבכו איתי. זה הכל.¹²

3. מנהג

דיני אבלות בשולחן ערוך מורים לאָבֵל להישאר בביתו. יוצא מן הכלל הוא המקרה שאין באפשרותו של האָבֵל להתפלל במניין, אז הוא יכול לצאת מביתו על מנת להצטרף לתפילת מניין בבית הכנסת:

אפילו לבית הכנסת להתפלל אינו יוצא בתוך שבעה רק בשבת, אך אם אי אפשר לו לאסוף עשרה, ויהא מוכרח להתפלל ביחידית, ובשכונתו יש מנין, יכול לצאת ללכת להתפלל שם¹³

גם אנחנו, בנות דינה, התחלנו את דרכנו עם רעיון המניין. בתחילת הדרך, כשהנושאים שדיברנו בהם היו רחוקים מרחק רכ מן העין הציבורית והתקשורתית, הרגשנו צורך להתחיל את השיחה במעגל קטן, אינטימי. יצרנו מעגל של רבות שנפגשות בתדירות קבועה על מנת ללמוד, לפגוש, לשתף, ליצור שיח ולחשוב יחד על דרכי תגובה ופעולה. מלכתחילה לא ראינו בפנינו מטרה להרחיב את המעגל, אלא להישאר במסגרת המניין הנשי המצומצם. הדגם ממנו שאבנו השראה הוא קבוצת מעגלי נשים מניקות. התיאור של המודל הופיע בפרסומי ארגון הרבות והרבנים הרפורמים בארה"ב ובו הציעה הרַבָּה אמנדה שוורץ¹⁴ מודל מפגשים הלקוח מההתנסות שלה במעגל נשים מניקות: מדובר בקבוצה הנפגשת לצורך חיזוק ותמיכה אחת בשנייה, אשר אינה כוללת את כל ממדי החיים של כל אחת מהמשתתפות אבל כן מבטיחה אינטימיות שבתוכה כל אחת יכולה להביא את הקשיים והדילמות. כדי להבטיח את השיח התומך והאינטימי מספר המשתתפות לא עולה על עשר. מניין. למרות שהן נפגשות רק לזמן קצוב בפרקי זמן קבועים מראש, ולמרות שהנשים לא בהכרח נפגשות בין המפגשים הללו, האינטימיות שנוצרת במעגל מהדהדת בחייה של כל אחת מהמשתתפות ומעניקה לה תמיכה והשראה וביטחון שהולך איתה בדרך שבחרה. החשיבה הזו מאפשרת לנו להבין שגודל המעגל ומספר המשתתפות הוא לא המרכיב המשמעותי כאן, אלא עצם קיום המפגשים, הידיעה שיש מקום שאליו נוכל להביא את הדילמות שנפגוש, וגם: שאם יקרה כאן משהו עמוק ומשמעותי הוא יהדהד הלאה, אל החיים עצמם. 

כשכל החוטים הללו (ונוספים) נשזרו זה בזה התחלנו לראות את כוחה של ההתכנסות יחד כמעגל של עֵדוּת ואֲבֵלוּת שמציע לנפגעות הקשבה, תמיכה, שהייה במקום של הכאב לצד מחווות טקסיות של שירה, תפילה, הדהוד, טבילה, ברכה, ודרכם אולי זריעת זרע של ריפוי ותקווה, כאשר הכאב האישי נארג לרקמה רחבה יותר של קהילה ושל חיים. 

עם הזמן, יצרנו שני סוגי מעגלים שפעלו בד בבד. 

במקום שבו רצינו לפגוש נשים שעברו כברת דרך בנושא הפגיעות המיניות ולשמש להן מעגל של הקשבה ותמיכה, נפגשנו קבוצה קטנה של נשים שלִבָּן פתוח והן מסוגלות להקשיב ולהכיל, בדומה למניין בבית האבל.

כשרצינו לגעת במעגלים רחבים יותר, לפנות לציבור רחב יותר, לעורר שיח וחשיבה ופעולה –הרחבנו את מרחב הפעילות ל"שבט דינה" שכלל רבות ורבנים וחברות וחברי קהילות שהנושאים שבהם עסקנו דיברו לליבם ורצו להצטרף אלינו. 

פעם בשנה נפגשו שני המעגלים: בשחרית תשעה באב. מזה כמה שנים קבענו מפגש של אנשי ונשות שבט דינה על מנת לקונן על בית שנחרב, על בתים שנחרבו. סיפורי החיים של נפגעות ונפגעים תיארו לנו פעם אחר פעם מהלך של חורבן בית: אובדן תחושת הביטחון והאחיזה בקרקע, חורבן היכולת לתת אמון, אם כאשר הפוגע/ת מגיע מהמשפחה, והבית איננו עוד מקום בטוח, או כאשר המשפחה אינה נותנת גיבוי ותמיכה לנפגע או לנפגעת ופועלת להעלים את הפגיעה. זהו חורבן בית במובן הבסיסי והעמוק ביותר, ועליו ביקשנו לקונן יחד, כיחידים וכקהילה. 

לבכות ולהתבכיין, לקונן ולקנן

יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי… וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה¹⁵

גם אנחנו רוצות לבכות את בכיה של בת יפתח, הסובלת מהוֹרוּת שבמושגים שלנו היום אפשר לכנותה הוֹרוּת נרקיסיסטית. האמנם לא נמצאה שום דרך להתיר את הנדר ולהציל את בת יפתח מגורלה?

גם לה, כמו לדינה, אנחנו רוצות לתת קול ושם. 

רבקה לוביץ' במדרשים על בת יפתח הציעה לקרוא לה תַּנּוֹת: "בארץ יקראו לך בת יפתח ואני אקרא לך "תנות"."¹⁶

בקדמוניות המקרא מסופר שהגורל שנגזר עליה היה גורל של נזירות, ועל-פי פרשנות זו נקרא שמה שְׁאִילָה,  שהושאלה והוקדשה לאלוהים. 

ואילו דובי חיון, רב ומשורר, מקדיש לה שיר ומציע:

… בַּת יִפְתָּח לֹא שֵׁם
לֹא תֹּאַר. לֹא יִצְחָק.
אֶקְרָא לָהּ מֵיטַב.¹⁷

יחד עם מתן השם לבת יפתח אנחנו רוצות ללמוד ממנה על טקס הקינה שהיא מקיימת עם חברותיה במטרה לבכות ולתנות את גורלה הקשה מנשוא: בת המוגשת כקורבן תודה על-ידי לא אחר מאשר אביה. 

אנחנו רוצות ללמוד מבת יפתח להתבכיין. 

כשאנחנו שומעות היום 'להתבכיין' ברוב המקרים הכוונה היא לאדם שמרבה להתלונן, כפי שמופיע במילונים החדשים.¹⁸ אך מילון אבן שושן הוותיק מתייחס למילה להתבכיין במובן המקורי של צורת הפועל: התפעל, שמכוונת אל פועל רפלקסיבי, שאדם פועל על עצמו. אנחנו רוצות להתבכיין במובן של לגרום לעצמנו לבכות, לעורר את עצמנו לבכי, לעורר לבכי את החברה שבה אנו חיים, על מנת להכיר בגודל הפגיעה, בעוצמת הכאב ובצורך הקריטי להגן עליה מפני הפגיעה הבאה.

תפקידן של המקוננות המסורתיות היה לרקום את האובדן לתוך רקמת החיים שנפרמה, לסמן סביב האבלים את מעגל השותפות והערבות ההדדית. אם לחזור רגע לדבריה של החוקרת רבקה שכטר על הקינות השומריות מלפני 3000 שנה, בהחלפת המילה 'מוות' באובדן או פגיעה נאמר ש"הקינות [על הפגיעה] קירבו/ יקרבו א.נשים בודדים זה לזה, ויצרו את הקבוצה שהקלה/ שתקל על היחיד להתמודד".

האפשרות להגיב על סיפורים של פגיעות מיניות, אונס, גילוי עריות, היא קודם כל לשהות ולבכות להן ולהם, לבכות ולקונן ולתנות. הדמעות, כמו דמעותיהן של סבותינו המקוננות, יהיו אלה שיעוררו את הכאב, שיביעו את גודל הפגיעה, שיתאבלו על החורבן התום, ובעת ובעונה אחת תהיינה גם דמעות הזולגות ושוטפות, ומציעות הִטַּהֲרוּת וריפוי והחזרת השלום הפנימי. 

ברוח זו נסיים במילותיה של אוֹרִי אנסבכר, צעירה מהיישוב תקוע שבהיותה בת 19, במהלך השירות הלאומי, נאנסה ונרצחה, והותירה אחריה מחברת שירים ובו שיר תפילה 'שלום עולמים' שזכה ללחנים וביצועים רבים:¹⁹

עשי
שיהא עולמך
עולם של שלום
שלום עולמים
שלום עלומים

זיכרי
את העלמה שאת
את הדבש שהיה
לפני שרדו בך

נכסי לעצמך
מחדש
את המתיקות הזו
שהייתה
שלך

… 

עשי לך שלום בתוכך.

1. שרית ישי, העולם הזה מס' 2038, עמ' 73-74 ↩︎
2. החליל והאבוב המוזכרים במשנה ובבלי ערכין י' ע"א הם אותו כלי העשוי קנה ומשמיע קול יבבה, ומקור שמו בצליל המאנפף הנובע ממנו, הדומה ליללה או צהלולי שמחה (ע"פ ויקיפדיה) ↩︎
3. משנה כתובות ד' ד ↩︎
4. ורד מדר, החיפוש אחר תחושה של בית, בתוך: ארץ אחרת – עיתון בשירות החברה, מס' 36, 29.11.2006 ↩︎
5. שי צברי סוף סוף עובר לפרונט ומשיק אלבום בכורה: "שחרית", עינת אוליבייר, מעריב תרבות/ מוסיקה, 1.2.2015 ↩︎
6. 'הצעקה היתה שם תמיד': שי צברי פותח את הלב, עלמא אליוט הופמן, עכבר העיר, 4.2.2015 ↩︎
7. הצעה לטקסי החלמה מאירוע אלים והתחדשות בעקבות אונס בספר: פרשת המים – טבילה כהזדמנות לצמיחה להיטהרות ולריפוי, אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ', תמר דובדבני (עורכות), הוצאות הקיבוץ המאוחד, 2011 ↩︎
8. ירמיהו ט' טז' ↩︎
9. ירמיהו ט' יט' ↩︎
10. שמות לה' כה-כו ↩︎
11. דברים כב' פסוקים כה-כז ↩︎
12. האישה ביקשה לא לפרסם את שמה, ושמה שמור אצלנו ↩︎
13. קיצור שולחן ערוך, הלכות אבלות, ריד' ↩︎
14. Amanda Schwartz, Breast practices: How a Lactation Support Group Taught Me the Possibility of Jewish Community, The Reform Jewish Quarterly, winter 2017 ↩︎
15. שופטים יא' לז-לט ↩︎
16. נחמה וינגרטן מינץ ותמר ביאלה (עורכות), דרשוני – מדרשי נשים, עמ' 100 ↩︎
17. דובי חיון, כולך הסתר, 2020 ↩︎
18.  לדוגמה: מילוג, המילון החופשי ברשת: התבכיין = הִרְבָּה להתלונן, קיטר ↩︎
19. בין השאר לחן שאימצנו במפגשים שלנו של הרבה דליה שחם, ראו קישור  ↩︎