עיתות משבר מזמנות מפגשי תמיכה רבים. מי שנפגע, נפצע, מצוי באבל או בכאב ימצא סביבו הרבה מאוד אנשים שרוצים לתמוך ולחבק. חלק מוכרים לו, אחרים לא, חלקם בעלי מעמד וסמכות, אחרים אנשים רגילים, כמעט כולם באים מתוך המון רצון טוב לתת מעצמם למי שזקוק לתמיכה. ודווקא המקומות האינטימיים האלה של בכי משותף, יד על הכתף, חיבוק חם, דווקא הם מזמנים אפשרות לפגיעה ולכאב נוסף.
כשאנו מגיעים עם כוונות טובות, עדיין נוצף בשאלות בינינו לבין עצמנו: מתי נכון לחבק ומתי לרחוק מחיבוק, מתי לדבר ומתי לשתוק, באיזה רגע אנו הופכים מתומכים רגשיים למכבידים ומעיקים, והאם מה שנראה לנו נכון וראוי הוא באמת מה שהזולת זקוק לו.
כל השאלות הללו, ראוי שינחו אותנו למען נוכחות עדינה וקשובה. אלא שהשאלות הללו דורשות מאיתנו לבדוק היכן אנו מניחים גבולות גם לעצמנו.
במקביל, הרצון של הסובלים להישען על בעלי מעמד וסמכות, או לאבד את עצמם בזרועות מנחמות עלול לגרום להם לעיוורון, לא תמיד הם מסוגלים לתת לעצמם דין וחשבון על מה שהם מרגישים. בתוך הכאוס של הכאב והאבלות, האם נהיר ובכלל אפשרי כיצד להציב לעצמם גבולות? האם יש מישהו בסביבה הקרובה ששומר עליהם מפני אחרים ומפני עצמם?
ועוד לא אמרנו מילה על… אלה שלא באים להטיב, על אלה שבאים לנצל את חולשת הזולת ממניעים אפלים ומחפשים סדקים וחרכים.
במפגש שנקיים על מרחבי פגישה ופגיעה, במסגרת שבוע הרבנות הישראלית, נשלב לימוד על הנהגה מיטיבה או מרעה ועל היכולת לראות ועל נקודות העיוורון של סמכות רוחנית. בתוך כך נתבונן במתח שבין אחריוּת ואחרוּת במענה קהילתי, נשוחח על קרבה בזמן משבר שיכולה להעניק תמיכה אבל גם להוות פתח לפגיעה ולחציית גבולות.
כל הדוברים במפגש הזה יבקשו להעניק מודעות הן לבעלי הסמכות והן לציבור הנעזר בהם, על מנת לתת מענה אחראי ומיטיב בתקופת המלחמה.